מס' צפיות - 501
דירוג ממוצע -
גולדווסר ורגב - פסטיבל העיתונות
מאת: נדב פרץ 17/07/08 (09:37)

הגרוטסקה שהתרחשה היום בראש הנקרה, עת הוחזרו גופותיהם של גולדווסר ורגב, הייתה צפויה מראש, לאור ההתנהלות השערוריתית של הציבוריות הישראלית בכלל, ושל התקשורת הישראלית בפרט.

 

ההתנהלות התקשורתית בנושא החטופים יצרה תנועת מלקחיים, שלא השאירה לגורמים הפוליטיים שום ברירה חוץ מזו שבחרו בה. תנועת המלקחיים הזו נובעת מהאימוץ המוחלט של נקודת המבט של המשפחות, וחוסר היכולת לראות מנקודת מבט אחרת - מערכתית יותר.

 

♦ עוד בפרשן על עסקת השבויים

עסקת השבויים - טעות לעולם חוזרת

אחיזת העינים

מילון מונחים (שלי) לימים קשים מאד..

 

מחד, מנקודת המבט של המשפחות יש לעשות הכל כדי להחזיר את בניהם. מבחינתם, בצדק. אם אחד מבני משפחתי היה נחטף, הייתי מוכן להחזיר גם את מטולה כדי להחזירו בחיים. אלא שתפקידה של התקשורת - ותפקידו של כל מי שמנסה לראות את טובתה של כלל החברה לנגד עיניו - הוא להיות ערים לכך שלצד החשיבות של החזרת החיילים יש מטרות נוספות. כמו למשל, שמירה על יחס סביר של חילופי שבויים.

 

אלא שהתקשורת נכשלה לחלוטין במשימה הזו. התקשורת אימצה - בצורה חד משמעית - את הנארטיב של 'להחזיר את הבנים'. בין אם זו שדרנית הרדיו שסיימה כל תוכנית בשיר המוקדש להם, או העיתון שבו התנוססה תמונתם מדי יום ביומו - כולם שידרו לנו שיש לישראל מטרה לאומית אחת, החזרתם של רגב, גולדווסר ושליט הביתה.

 

מאידך, מנקודת המבט של המשפחות לא ניתן להכריז על השבויים כעל חללים כל עוד אין ודאות מלאה שהם אכן מתים. אב המצפה לבנו שאבד, תמיד ישמור על שביב תקווה לראותו שוב בחיים, ולא יסכים להכיר במותו אלא למול ראיות חד משמעיות. שוב, כחלק מהתנהגות של משפחה שכולה זו התנהגות מובנת ולגיטימית. אך כשהתקשורת מאמצת את הנראטיב של המשפחות, גם היא אינה יכולה לומר בפה מלא שהשבויים אינם חיים עוד.

 

הרי היה ידוע לכולם, בודאות של 99%, שהשניים מתים - כבר חודשים רבים. לא צריך היה להיות בעל קשרים ענפים בממסד הבטחוני כדי לשמוע על כך - השמועות השתוללו, והדברים אף נאמרו, בלשון לא מחייבת, באמצעי התקשורת. אך מפאת הרצון שלא לפגוע במשפחות, ובלחץ התקשורת, הם לא הוכרזו כמתים.

 

ומרגע ששתי הנחות יסוד תקשורתיות אלו - שחייבים להחזיר את הבנים, ושאסור להכריז על מותם בהיעדר ודאות של 100% - נקבעו, ברור היה שאי אפשר לצאת טוב מהסיפור. בטח שלא במצבה החלש של הממשלה הנוכחית.

 

הפוליטיקאים, שידעו שהם מנהלים משא ומתן על גופות, נאלצו להתנהג כאילו הם מנהלים משא ומתן על חיילים חיים - מתוך ידיעה שאסור להם להיכשל במשא ומתן זה. העובדה שהצד השני ידע את אותם הדברים בדיוק, הביאה לתוצאת היום הזה - ישראל ממלאת את אחת הדרישות המרכזיות של חיזבאללה, שחרור סמיר קונטאר, תמורת גופות חיילים.

 

אלא שכמו שאמרתי קודם, האשמה היא לא רק בתקשורת, גם אם היא אשמה מרכזית. כל מי שהדביק על האוטו מדבקה עם תמונות החטופים, כל בלוגר שכתב ש'זה בזיון שעוד לא החזרנו אותם הביתה' - כל אחד מאלה השתתף במסע הציבורי שהביא אותנו ליום הזה.

 

לבלוג של נדב פרץ

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר