מס' צפיות - 3939
דירוג ממוצע -
"אל תתעסקו עם הזוהן"- הנה אני בא!
יש סרטים לא מצחיקים, יש סרטים מצחיקים, יש אפילו סרטים מצחיקים מאוד ויש את "הזוהן".
מאת: מכורה לפופקורן 05/07/08 (20:08)

חברים יקרים, מצאתי אותו. מצאתי את האחד שלי. את האחד שבשבילו אתן את חיי, נשמתי, זמני הפנוי ומיטב כספי. את האחד שאפנטז עליו בלילות, בימים ובנסיעות ארוכות באוטובוס. את האחד שלנצח יציף את חלומותיי הרטובים ביותר ויגרום לי לרייר 24 שעות ביממה, כולל שבתות וחגים.

 
גבירותי ורבותי: אני גאה להציג בפניכם את אהבת חיי: מתחם היס פלאנט בקניון לב-המפרץ בחיפה. סליחה, סליחה- הסינמול, כפי שהברנש מעדיף להיקרא מעתה ואילך.

 
מה אני אגיד לכם, חברי? אמריקה.

 

הגודל, העיצוב, ההשקעה, הגאונות שבהגדלת המרחב שבין המושבים כדי שלא כל השורה תצטרך להתפנות מהאולם רק כי נורא בא לך על מים בטעם אפרסק באמצע הסרט. הנוחות, היופי והכל במרחק שתיים וחצי יריקות מהבית שלי. בשביל דברים כאלה שווה לחיות. מה עוד חולת נפש שכמותי צריכה לבקש, תגידו לי?

 

זהו. אני את שלי עשיתי. עכשיו אני יכולה למות ולעלות לגן-עדן.
רק שזאת בעיה. נראה לי שכבר ביקרתי בו.


ובמעבר חד:


זוהן דביר (סנדלר) הוא לוחם הקומנדו הישראלי מס` 1 בכל המדינה. הוא יכול להכין ברבור אוריגאמי גם מהמחבל האכזרי ביותר ואין שום דבר שיכול לעצור בעדו. לא כדורי אקדח, תותחי אר-פי-ג`י, וגם לא הגפילטע של אמא שלו. רק שלמרבה הצער, זוהן מואס מחיי הצבא. חלומו הגדול הוא לעזוב את ההולי לנד, לנסוע לארצות-הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ולממש את ייעודו בתור... מעצב שיער.

 
בקרב האחרון נגד רב המחבלים, הפנטום, זוהן מזייף את מותו וחומק לארצות-הברית, שם הוא מאמץ לעצמו זהות בדויה, ופוגש את אורי (מוסרי), חייל ישראלי לשעבר, בעל חנות למוצרי אלקטרוניקה מפוקפקת, שמזהה את זוהן מימי התהילה שלו ומחליט לעזור לו להגשים את חלומו הגדול. הוא מכיר לו את דליה, בעלת מספרה פלשתינאית (עמנואל קירקווי היפה) באזור שבו הפלשתינאים והישראלים חיים יחד בהרמוניה (יחסית), שמסכימה לקבל אותו לתקופת ניסיון. בדיוק שנראה שהזוהן עומד להפוך לכוכב הבלתי מעורער של המספרה והשכונה, עברו חוזר לרדוף אותו ולא נותן לו מנוחה.


ובכן, איך אני אסכם לכם את זה בקצרה?

 

יש סרטים לא מצחיקים.
יש סרטים מצחיקים.
יש אפילו סרטים מצחיקים מאוד.
ויש את "הזוהן".

 

שהוא ככל הנראה הסרט הכי -צריך להמציא מילה חדשה כי "מצחיק" לא מספיקה- שראיתי השנה (או בכלל, אבל מי סופר) ובאופן כללי, הכסף הכי מוצדק שתוציאו השנה על סרט קולנוע.  

 

הוא מטורף, הזוי ברמות חריגות, ונראה כאילו נכתב ובוים בידי מסניפי קוק מעורערים בנפשם, אבל כך-כל קורע מצחוק, שבסוף הסרט תקלטו שאתם נראים כאילו ישנתם עם קולב בפה.

 
גם החברים שלי ציינו שהם מעולם לא שמעו אותי צוחקת כל-כך חזק. ואני אכן חייבת להודות שמעטים הסרטים שראיתי בחיי שכל שנייה בהם גרמה לאולם להתרומם טיפה מעל הקרקע בגלל שאגות הצחוק של הצופים, פעם אחרי פעם אחרי פעם.

 

וזה עוד בלי שדיברתי על הבונוס המיוחד שקיבלנו אנחנו, אזרחי הכבוד של ארץ הקודש. בדיחות חומוס, קללות בעברית ידיישאית ("אתה פייגעל`ך?") ומדוברת ("תראו את ההומו הזה, עושה לי טובה"), פסקול ישראלי (ו"הנה אני בא!" שהולך להיתקע לי בראש הרבה בזמן הקרוב) למהדרין, רותם סלע וחברותיה, הסכסוך הישראלי-פלסטינאי כפי שמעולם לא ראינו אותו, מחבלים, טרוריסטים ושלל `בדיחות פרטיות` שרק אנחנו מספיק מעורבים כדי להבין באמת, הופכים את "הזוהן" לסרט שפשוט בלתי אפשרי שלא להשתין בגללו מיץ פז במכנסיים.

 

ונכון, הוא מטופש עד מאוד, ביזארי, שערורייתי (אף בעל-חיים לא נפגע במהלך צילומי הסרט, נשבעת) ודי ארוך, קצת דוחה לעיתים (אלא אם פורנו זקנות ושייק אפרוחים עושה לכם את זה), מעט אנטישמי וגזעני לכל דכפין, עושה שמות בכל הנוגע ליחסי הציבור של ישראל והופך אותנו למכונות לחימה משומנות ואת הפלסטינאים למחרחרי ריב מטופשים, אבל אם זאת כל-כך, כל-כך, כל-כך, כל-כך, אבל כל-כך מצחיק, שרוט, שנון ומחריד (במשמעות הכי טובה של המילה) שאפילו על הפרסום המעיק לאלבום החדש של מאריה קארי, אני סולחת.

 

הוא כל-כך טוב, שמהשנייה הראשונה הנחתי את הפופקורן בצד כי ידעתי שזה עלול להיגמר בהיימליך. כל-כך מעניין, שלא הייתי צריכה למרפק אפילו פעם אחת את חברתי הטובה, הנמנמנית הסדרתית, כפי שאני תמיד נאלצת לעשות (כי היא פשוט לא נרדמה), כל-כך גדול מהחיים, שאפילו הטריילר שלו לא מצליח לגבור עליו, כל-כך מחניק מצחוק, שעדשת המגע החליטה לבצע קפיצת בנג`י מהעין שלי באמצע (באמת אבל), ובעיקר כל-כך מרשים, שלא יכולתי להפסיק לצחוק גם הרבה אחרי שהסרט נגמר (וכן, אם שאלתם, אני עדיין צוחקת ברגעים אלה ממש. חה חה).

 

אפילו עידו מוסרי, שתמיד נראה כמו העתק מיותר ולא מוצלח של אחיו, טל, הצליח להתחבב עליי ואפילו מאוד בתפקיד הישראלי המכוער בעל הלב הטוב ושרשר הזהב. שאפו לו. רק פרגונים. באמת.

 
אבל זה כאין וכאפס לעומת אדם סנדלר האדיר, באחת מההופעות הנדירות והמוצלחות ביותר שלו, שלא נותר לי אלא להוריד בפניו את הכיפה ולזרוק לו חמציצים מהיציע, במיוחד שאני יודעת כשהוא בעצמו השתתף בכתיבת התסריט למעורר כאב הבטן הראוותני הזה. קשה לי להבין כמה אומץ, חוש הומור וטירוף יכולים להיות בבן אדם אחד, שאין יותר ראוי ממנו לזכות בפרס "השחקן שהכי קרוב לוודאי ברח ממוסד לתשושי נפש וכבר שנים חי תחת זהות בדויה ומרמה את כולנו".

 

אז עשו לעצמכם טובה, אל תתעסקו עם הזוהן, לכו לראות אותו. עזבו כל מה שאתם עושים עכשיו. שימו את הילדים אצל הבייביסיטר, תורידו את כל הסירים מהגז, ותניחו את כל מה שאתם מחזיקים (כן, כן, גם אתה, סוטה), ופשוט רוצו. רוצו כאילו זה עומד להיות הסרט האחרון שתראו כל חייכם. רוצו כאילו גורל המדינה הזאת מונח על הכף.

 
נו כבר, למען השם, נגמרו לי המילים המתחכמות.
פשוט תלכו. תודה תגידו לי אחר-כך. 

 



 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 3 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
בקשר לסרט...
לי 10.07.08 (00:00)
2.
שראיתי נקראתי
אנונימי 23.07.08 (15:30)
3.
אתר מוצלח מאוד
נאור 26.11.08 (09:06)