כשהשיר "אדם זקן" הופך למציאות כואבת

שיא הערב נרשם ברגע שבו ליטני עצמו עלה לבמה. המראה היה מטלטל עבור מי שזוכר את האמן הצעיר והחיוני משנות ה-60 וה-70. ליטני עלה נתמך במקל הליכה, גופו כפוף והוא צועד בקושי ניכר - עדות פיזית למכאובים שעליהם העיד לא פעם, מבעיות הגב והחוליות ועד ההתמודדות עם מחלת הסרטן ולקות השמיעה הקשה.

באותו רגע הדהדו בחלל האולם בכוח מחודש מילות השיר "אדם זקן", שכתב דוד אבידן וליטני הלחין. ליטני העיד בעבר כי השיר קרוב אליו מאוד בשל התיאור העוצמתי של "הפקרות הדור השלישי". כשעמד שם, נראתה התמונה שתיאר בשיר - אדם שקם בבוקר והבוקר לא קם אצלו — כמשתקפת בדמותו שלו כיום. השיר, שעוסק בבדידות ובגוף שבוגד, הפך מנבואה אמנותית למציאות חיה. למרות הקושי לשמוע ולהבין את המילים בשל העיוות בצלילים שממנו הוא סובל, ליטני סירב לוותר על הקשר עם הקהל.

הקול והצחוק שלא נסדקו

למרות המצב הפיזי המאתגר, ברגע שפתח ליטני את פיו התברר כי דבר לא השתנה בגרעין הקשה של האמן. קולו העמוק והצרידות המלטפת נותרו כתמול שלשום - קול שאינו כפוף לזמן או לאופנה. יחד עם הקול בלט חוש ההומור הציני שלו: גם ברגעים שדרשו ממנו מאמץ עילאי, הצליח להוציא מהקהל פרצי צחוק בלתי נשלטים, כשהוא מתבדח על מצבו ועל ה"מתנות" שקבל מהגיל.

ליטני נותר אותו "זאב בודד" מרעננה, החי בשעון ביולוגי הפוך "ישן ביום וער בלילה", מוקף בחתוליו. כפי שהצהיר בעבר, זמר רוק אולי הופך פתטי בגיל מסוים, אך לזמר בלוז אין גיל. במחווה בצוותא הוכיח דני ליטני כי גם כשמילותיו של אבידן על הזִקנה מתגשמות בגופו, הבלוז שלו חזק מהזמן.