המחזה הזה עבר גלגולים רבים עד שהתקבע סופית בשם מולידו :מרי אור  (1910-2006) שחקנית וסופרת אמריקאית  שכתבה סיפור בהמשיכים   בשם "חוכמת איב" שהתפרסם  ב-1946 במגזין ניו-יורקי. הסיפור  עצמו מתבסס על  אנקדוטה מתוך ביוגרפיה  של אליזבט ברגנר שחקנית יהודיה שהשראתה הגיעה מדורה מרטין דמות ספרותית מרומן בשם "מפיסטו" של קלאוס מאן הגרמני.

    וזה לא סוף ה"חד גדיא" הזה ב-1964 מרי ובעלה  הבמאי רג'ינלד דנהאם עיבדו  את הסיפור למחזה שעלה באוף-ברודווי. לא עבר זמן  וכמו במירוץ  שליחים המקל עבר לידיו של ג'וסף מניקיביץ שעיבד וביים את הסרט "הכל אודות איב" בו כיכבו בטי דיוויס ואן בקסטר וקטפו את פירות 6 פרסי האוסקר.

   עכשיו אנחנו חוזים   בישראל  במחזה באותו שם כשדורי פרנס מגיש  לבית ליסין את  הנוסח העברי.העושים במלאכה הם  רוני  ברודצקי-במאית. תפאורה שני טור,תלבושות שירה וייז. שחקנים  ראשיים:מגי אזרזר שמשחקת את מרגו קריין וסוזאנה פפיאן                   את איב הרינגטון.  והשאר .......

   תוכן  ההצגה: המחזה עוסק במאבק הנצחי של מקום תחת הזרקורים. שתי  שחקניות האחת מבוגרת עם ניסיון בימתי והשניה

מעריצה  של השחקנית עם  עודף אמביציה ששואף להגיע לטופ .  נסיון וגיל אינו רק מספר אלא נושא מרכזי.הסיפור הקצר עליו מתבסס  המחזה והסרט עוסק  לא רק בשוביניזים,אפליה, הדרת  נשים אלא  בדינמיקה של רגשות חייתיות כמו התפרצות "המפלצת ירוקת העין" המתייחס  לקנאה,מושג מהמחזה "אותלו" של שקספיר.

    כשהתחלתי לכתוב לגבי התפאורה תלבושות ושאר הפרטים המרכיבים שלמות  של מחזה התחלתי לחשוב מה בעצם אנחנו  רואים, הרי כל  התחנות של כל צורות המחזה דרך עיתונות,מחזמר,מחזה וסרט כולם הכתירו ודבקו באותה  כותרת בו מוזכר השם "איב". מי זאת בעצם איב מה היתה חוכמתה ? שאלה זו נשארה אצלי פתוחה עד שראיתי את המחזה  של בית ליסין.

מהרגע  שמתקיים המפגש בין  מרגו לאיב, רוחה דמותה קולה  של הדיווה מרגו שולט ומשטיח כל דמות אחרת. עצם הופעתה

שולט  על הבמה כולם עסוקים רק בה, מלבישה,מסרקת,הגברים  המעטים   המסתובבים סביבה,  אם כך  מה עושה כאן

בחורה בשם איב ?

   איב שאני ראיתי באשקלון היא בחורה נמוכה,גוף מרובע,דמות אפרורית,רגלים עבות (האם היתה זו פפיאן או  אולי היתה זו מחליפה ?). דמות שקיימת  אבל  לא משאירה שום רושם שהולך כאן להיות משהו מרתק ומהפכני. רק אחרי שפרסו את הבד הענק המכסה את  פתח  הכניסה לחדר ההלבשה ועליו צילום של פני  איב שיורשת בסופו של דבר את   מרגו.

אבל בין לבין  כשמרגו מבינה  שאיב בדרכה הנכלולית הגיעה במרמה לשרת אותה ובאותה עת היא חותרת תחתיה,כהרף עין  הכל מתהפך, השקט ששרר עד כה   על הבמה הוא רק ענן קטן שהופך לצונמי  וכי מה שהיה עצור עד כה במרגו פורץ גבולות  עד כדי ג'סטות מיניות כמו למשוך צנור ולמקם אותו בין ירכיה שלה עצמה. ירדו כל המחסומים ,אין איב,אין גברים,אין מלבישה ואין מבקר התיאטרון אופיר וייל, הכל נמחק כאילו  לא היו שם מעולם, זו היתה הצגה של נוכחת אחת, מגי אזרזר.

   באשר לנו  חזרנו לשופרות  של הפרסומות והעיתונות שמנסים לשכנע את   הקהל  שזו הצגה  של המאה,הצגה המוגדרת כדרמה קומית. האמנם?  ובכל פינה כשאתה פותח את הגוגל מופיעות התשבחות  הסופרלטיביות בעיקר  מהערוץ  של בית ליסין החוזרים ונישנים וזה לשון הביקורת : הביקורות משבחות "הצגה  מרתקת שמלמדת אותנו דבר או שניים על החיים בעולמות  האמנותיים. הצגה נהדרת ,מגי  אזרזר מעולה במשחק מרתק,סוסנה פפיאן מצוינת. ובמדור  פואנטה: דואט מושלם של  עזרזר ופפיאן : לטעמי מגי  היא אחת  השחקניות המוכשרות בארץ. יש בה משהו טוטאלי שפשוט מהפנט את  הקהל. סוזנה פפיאן היא פצצת  כשרון המובילה את הדמות ואת הקהל איתה."

   וכמשקל נגד כמה בקורות  "מסתם" צופים  אנונימיים  שמגיבים בגוף הפרסום של  בית ליסין: "הצגה רדודה ומטה המשחק והטקסט גרועים  בלשון המעטה. זלזול באינטלגנציה של הצופים". ובכותרת  "הלך הזרזיר" "יש לאזרזר מינעד רגשות בין להיות עצבנית אמוציונלית  ילדותית מתפרצת". "הצגה ברמה נמוכה. לא ברור איך קיבלה ביקורת כזו טובה. משחקה  של אזרזר  היה טוב אך המחזה עצמו רדוד משעמם ושטוח".