בפוליטיקה הישראלית כשאדם כלשהו אומר לך שעומדים להקים ועדת חקירה ממלכתית כדאי להסתכל טוב על השעון.

המהלך שמוביל יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן סביב הצעת החוק של ח"כ מהליכוד אריאל קלנר הוא מלאכת מחשבת של אקרובטיקה פרלמנטרית, אבל כזו שאינה מעוניינת להגיע לחקר האמת, אלא למשוך זמן עד מועד הבחירות הקרובות.

הקואליציה נמצאת במצב קשה מצד אחד הציבור דורש לחקור מה קרה לפני ה-7 באוקטובר ,מצד שני ועדת חקירה שימנה נשיא בית-המשפט העליון לא מקובלת על הממשלה ,לכן יצרו חוק ביניים שיישם חלק מהפרקטיקה הנהוגה בארצות-הברית שהיא ועדת חקירה פרלמנטרית ולא ממלכתית.

החידוש המרכזי כאן הוא לא רק הניסיון (הכושל בינתיים) לגייס את האופוזיציה ,אלא האפשרות שהחוק ייושם אחרי הבחירות .

אם על הנייר עושה רושם כי מדובר בסוג של משאל-עם, בפועל מדובר בשיטה מתוחכמת לקנות שקט תעשייתי מצד הקואליציה.

הקואליציה מתכוונת שהצעת החוק תיושם בכנסת הבאה כי "לא משנים חוקי משחק באמצע משחק" ויש לזה שלוש יתרונות.

                           פירוט שלוש היתרונות

1: גלגול האחריות: נתניהו יוכל לומר לציבור "העברנו חוק, עכשיו אפשר להחליט מה יחקור את המחדלים".

2: משיכת זמן: ההערכה היא ככול שהוועדה תוקם זמן רב אחרי המחדל אולי הציבור ישכח ממנו ובא לציון גואל.

3: מניעת הקמת ועדת חקירה ממלכתית: 

                  תגובת האופוזיציה

האופוזיציה מבינה את המלכודת והודיעה כי היא לא תשתף פעולה, אך הקואליציה לא תופסת את הסירוב כהזדמנות לתקן את המצב, אלא מאשימה את האופוזיציה בכך שהיא מעכבת את הקמת ועדת החקירה.

                      סיכום

לסיכום ניתן לראות כי כאשר יחלו הדיונים בראשית השבוע אל תחפשו תשובות לכשלים של הארגונים השונים טרם ה-7 באוקטובר, אלא איך הפוליטיקה הישראלית ממציאה עצמה מחדש ולא בדרך המלך.