לכותבי ומבצעי "יקומות" כנראה לא איכפת אם הרואים  את  הסידרה החדשה מובנת   להם או מנסים להתחבר  אליה,  גם לא נותנים כמה ימי חסד להתרגל אליה. נהפוכו הוא  כמה שהכל מבולבל ומשונה זה עובד לטובתם. לדוגמא הכותרת של הסידרה "יקומות",  או שאתה בולע את הצפרדע  או שאתה מנסה לדלות מהו הפירוש "יקומות". מסתבר שכאן ה-AI בא  לעזרתך ומפרש : יקום + אמות.

    ועכשיו כשהכל  ברור ונהיר תאחז במה שהיוצרים  רועי כפרי וגון בן ארי מגדירים  את עבודתם "זוהי סידרה שהדמויות בה מתמודדים עם שגרה ריקנית העוסקת  במוות. קולנוע וטלויזיה חזותית, קומית  הנוגעת  ללב תוך שהיא צוחקת על  העולם ועל עצמה." נראה כי היא שואבת  מכמה סוגות  שהיו  בעבר ולפעמים אף בטרם היתה טלויזיה הקומיקסים למיניהם, מילים והברקות   שהעלה דני  קרמן מדי שבועיים בעתון "דבר" בו פרסם מילון למונחים שלא קיימים. ומה  שהכי קרוב לדעתי  ל"יקומות" עשה רועי חן במאי "גשר" כשתרגם את ספרו "נשמות"זוכה פרס עגנון לעיבודו להצגה ממנה  אני שואבת את תמצית מהותה "חיים יש רק אחד כל השאר מטאפורה".

   בלי ספק "יקומות" היא  סוג של נונסאנס :בין שפיות לנורמל,כתיבה עם אלמנטים פילוסופיים וסוריאליסטיים המאפיין  הוא שהשפה  המדוברת דלה בטקסט, המימיקה של הפנים  והגוף הם  נותני הטון.

    ואם נעמיק  ונחפש  נמצא את  אדואר ליר  1812-1888 עם החמשירים  שלו שיצר בלבול מכוון כמו בספורי "אליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול.

   אבל מי שבאמת היתה חלק משמעותי מהמושג נונסאנס היא דפנה עבר הדני,מי  שגדלה בבית כולו תרבות ואמנות. אמה ברטה אורדנג היתה אחת מהגלריסטיות הבודדות  שהיו  בירושלים  בשנות הארבעים-חמישים. ברטה  טיפחה וגילתה אמנים  כמו 

יוסי שטרן,משה מוקדי,עוקשי, קופפרמן,מיכה אולמן ועוד  רבים  וחשובים  שיצירותיהם נרכשו לאוספי מוזיאון גוגנהיים וה-MOMA בניו יורק.

   דפנה עצמה היתה סופרת ומתרגמת השתקעה באשקלון ולמרות שלא היתה במרכז הברנז'ה כתבה שירים והידוע מביניהם הוא "שוב" בביצוע שמוליק  קראוס וג'וזי כץ. אבל מה  שהחשוב היה שהיא המציאה את  המושג בעברית לנונסאנס :  אי-גיון.

     וכך   כשהכל  נאמר נוכל לשבת  בניחותא בביתנו ובעזרת  מיטב השחקנים כמו נועה קולר,אביתר בנאי,גל תורן,אסי כהן  ואלון אבוטבול ז"ל נוכל לטעום מסידרה  חדשנית,עוקצנית, חכמה וקשה לעיכול.