הסביבה   בה ממוקם תיאטרון  "קליפה"שהוא בעצם חדר  ולו חלון ראווה הפונה לרח' לבונטין בת"א ,נקיה  מכל  גרוטאות וזבל כי כבר למחרת האירוע  פושט ארתור על פחי האשפה ושולה מהם חומרים שישמשו אותו למופע הבא.

    קהל מצומצם ממוקם בחדר וארתור ישתמש גם בו בהמשך  המופע. הכל מתחיל בערמות משטחים  עבים וכבדים. הוא מזיז  חלק מהם, משנה את כיוונם ולבסוף בוחר אחד מהם   ומתישב לראות מרחוק  האם  צלחה עמדתם.

   בינתיים מגיש לאחת מהקהל  קוביות עץ בגדלים שונים  והיא מתחילה לשחק בהם  כמו היו לוגו. על במה שנוצרת מעמיד בחורה שתשמש מעין  מודל  הנכון לצילום. מליסטים דקים הוא בונה מסגרת רמז לאוהל  "טיפי" אינדיאני או למה שיהיה,אולי, "יורט"    אוהלם של תושבי מרכז אסיה ומושיב אדם  במרכזו  של ה"כמו" אוהל.

   הכל כאן כמובן  עובד על דמיון הנוכחים ויש שעובר אורח ברחוב נעמד  ודרך חלון הראווה מנפנף ליושבים.  הצעד הבא של  אסטמן להדביק כמה צלופנים צבעוניים  על החלון כך שעם הדלקת הפרוז'קטור   ( שגם אותו מצא  אסטמן)  והצללים שעל הקיר הינם  צבעונים.

    אחרי  שאסטמן מסיים עם המקדחה שהוצאה מארגז הכלים  או  אז הוא נטפל למכנסיו, מחורר  אותם  כך שהם משדרים יותר חורים מאשר  אריג.  בגד אלמוני אדום אף הוא דינו  להיחתך כפתחים לכניסת הראש  והזרועות.  אחרי הבגדים מגיע תור הראש שכולו  הופך להיות כיסוי ראש לצ'יף או לרופא אליל. הכל הופך להיות  רקע לקראת  ריקוד פולחן  שהמציא לנו  הפרפורמר אסטמן שהצטרף ל"קליפה"  ב-2014 ותוך שנה   הפך לכוריאוגרף  הביתי של התיאטרון  המיוחד הזה כשהוא מקבל ליווי אמנותי של עידית הרמן.

    לקראת הסוף הוא מזיז  ומרים  את כל הקונסטרוקציה הכבדה המונחת  על הרצפה ע"י משיכת  מין וילון פלסטי  לגובה אדם שם הוא קובע ומשדר :מכאן והלאה זה יהיה ביתי.

     זה  אדם   הבונה במילותיו  הוא ומקים מגרוטאות  והריסות את ביתו שלו לומר: אנחנו  מצפון ודרום נבנה את מה שנהרס.