קודם כל פתחתי טלויזיה שהיתה ברקע יום ולילה. ליויתי  בבכי את כל שלבי הבושה ושל הגבורה. חזרתי ויצאתי  אין ספור

מהממ"ד הביתי שלי. למדתי לשלב בין  האזעקות והכתוביות  המראות היכן בארץ  התושבים עושים את אותה  הפעולה  כמוני.

    התחלתי "לאסוף"  למאגר שלי את הסיפורים הבלתי יאומנו של  החטופים,הניצולים וההרוגים.

    התבייתי על ערוץ 12,השדרנים,המגישים, אורחי   הפאנל הפכו להיות "בני בית". למדתי להבחין בין בני אור  ובני  חושך.

נגעלתי לשמע קולו של ראש הממשלה אותו ראיתי כדמות דחליל שתוכו  חלול.

   בדורי  כשגיבורי  העל שלנו היו טרזן,ג'יימס בונד וספיידרמן, התאהבתי מחדש  בגיבורים  ממשיים   והם שלנו, אנשי המיל. לשעבר הנשקפים אלינו ממסך   הטלויזיה, בלי כוכבים ופסים על הכתפיים, ברוכים  בכל החוכמה והאומץ והם: חיים ילין מבארי ושותפו  לתפקיד כראש  מועצת אשכול, גדי ירקוני, ישראל זיו ונועם תיבון שהצילו במו ידיהם את  בני משפחתם מתוך התופת.

    בשיטוטי בין החדרים למרפסת כשנוכחתי למרות הכל  שמסביבי עומדים הבתים על תילם, הנפתי דגל ענק ועל המכונית  2 דגלים  שנולדו ביום  העצמאות. וכשהשמש למרבה  הפלא   זורחת ומפיצה את אורה,ידעתי  ששום קרן אור ממנה לא חודרת  לאהובינו הכלואים במנהרות. המשכתי לבכות כשידי עמוסות בבגדים  היוצאים  לאיורור . ה"נגלות"  שעושות דרכן   למכונת הכביסה המתרוקנת  ומתמלאת מחדש  לאחר עירבול  כשתוכנן נשלף  לעבר חבלי הכביסה.

   והיום תחילתו של חודש  חדש אני  תוהה : החורף מגיע ומשאיר לנו  את  השאלות הנוקבות,הכואבות שאתה לא יכול להקיף את  כולן ובטח לא יכול  לשער מה תהיינה התשובות.