אחד השאלות שאדם נשאל בימים קשים אלו היא: מה שלומך?

יש כאלו שעונים ביבשושיות "בסדר" וממשיכים הלאה, ויש כאלו שעונים בכנות ומנסים על-ידי כך לפרוק את הכאב האנושי הפוקד כל אחד מאתנו.

למזלי הרב, אני לא בן למשפחה שכולה וכדי לנסות להבין את השכול כתבתי לפני מספר שנים שקראתי לו "בגלל המלחמה ההיא" על שם סרטה של היוצרת התיעודית אורנה בן-דור שעסק בשורדי שואה שבה הפניתי את הזרקור לרגשותיו של ילד שאחיו נהרג בקרב והוא נאבק על מקומו בתוך המשפחה שמתעקשת להנציח את דמות האח בכל מחיר.

לימים הלחנתי את השיר ואני מתקשה לבצע אותו (רק ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה).

בימים אלו מדברים הרבה על חוסן לאומי לפיו מוטל על כל אזרח ישראלי להתגבר על הפחד,ולהשתדל לתעל את הכעס, שנאה, שברון לב לפעילות חיובית כמו תרומה לקהילה, יצירה ,עזרה לזולת ,ועוד.

זה לא תמיד קל אבל עושה רושם שהתקשורת הישראלית ואנשי הצבא לא עוזרים לנו בזה באופן מיוחד.

הערוצים המסחריים משדרים גלים פתוחים מהבוקר עד הלילה, וגם כאשר מסתיימים השידורים הם לא משדרים חלילה תכניות בידור, מוזיקה, קולנוע סדרת דרמה, כדי שנוכל להפיג מעט את המתח אלא ממשיכים לשדר תכניות אקטואליה שלא מיטיבות עם הצופה הישראלי.

כאן חשוב לפרגן לערוץ 24 ששידר בימים הראשונים שירים שקטים, והחל לשדר לאחרונה סדרות דרמה ותכניות בישול, וכן את ערוץ "כאן 11" ששידר בסוף-השבוע האחרון את תכנית פתיחת העונה של "זהו זה" במתכונת מעט שונה וכן את "ערב עם שי שטרן".

אם מקשיבים לדברי שר הביטחון גלנט חלק מדברי דובר צה"ל ,הרמטכ"ל ואחרים ניתן להבין שהניצחון מובטח בכיס וזה רק עניין של זמן עד שהוא יושג.

סבא שלי היה אומר בהקשר זה "פחות דיבור יותר ייצור" כלומר לדבר פחות ולעשות הרבה.

עד שלא מתקרבים להשגת התוצאה המקווה אין מה לדבר במונחים של ניצחון בטוח זה לא ממש מעודד את העורף, ועשוי במקרה של כישלון לזרוע דמורליזציה בעם היושב בציון.

אני מאמין שכדי לשמור על חוסן לאומי אסור לשכוח את הנופלים והחטופים ולשמוע את סיפורי הגבורה של אנשים מסוימים, ומדי פעם צריך הפוגה שיכולה לבוא לידי ביטוי בשידור משחק כדורגל, ישיבה מול הים, או סתם לצפות בסדרת דרמה מרתקת ,זה מחזק את הנפש ועוזר לפחות לי לעבור את התקופה הקשה.