מס' צפיות - 901
דירוג ממוצע -
משפט קצב ומשפט זדורוב: נקודת מבט אישית.
כשתיים עשרה שנים אחרי שפרסמתי את מאמרי הראשונים על משפט זדורוב ומשפטו של הנשיא קצב, אני מסביר מדוע חשבתי שהרשעתו של זדורוב מוצדקת, ומדוע הרגשתי שהרשעתו של הנשיא קצב זועקת לשמיים בחוסר הצדק שבה.
מאת: אהוד פרלסמן 07/04/23 (12:25)

אין לי תואר במשפטים, אבל למדתי מספר קורסים במשפטים באוניברסיטת תל אביב. ובגלל שהייתי מבוגר בערך בעשרים שנה מהסטודנטים האחרים, ובגלל שהנושאים פשוט ענינו אותי, בעוד שהסטודנטים האחרים קראו תקצירים שכתבו סטודנטים על סמך תקצירים של פסקי דין, אני קראתי את פסקי הדין עצמם.

 

כך נהניתי ואף התפעלתי מהגיונם החד כתער של ענקי משפט דוגמת מנחם אלון, מרים בן פורת, וחיים כהן, וגם של שופט פחות מוכר, דן ביין מהמחוזי בחיפה, שהיה ממש אורים ותומים בתחום דיני המיסים.

 

ובקוטב השני, קיבלתי חררה מאהרן ברק שרק מי שקרא פסקי דין שלו מבין עד כמה הביטוי "אני ואפסי עוד" הוא ילד לעומת ההתנשאות של בעל שגעון הגדלות הזה, שפלא הוא שחברי הכנסת נתנו לו (וליורשיו) ככה לעשות צחוק מהחוק במשך ארבעים שנה, ולהפוך את בית המשפט העליון לשליט העל של המדינה.

 

בגלל שלמדתי משפטים, כשהתחלתי לכתוב מאמרים באתר זה, כתבתי גם על פסקי דין אחרי שקראתי אותם.

 

בספטמבר 2010 כתבתי על פסק הדין במשפטו הראשון של זדורוב, וארבעה חודשים אחר כך, בינואר 2011, כתבתי על פסק הדין במשפטו של הנשיא קצב.

 

ושני המשפטים האלה מלווים אותי עד היום.

 

בכותרת המאמר הראשון על משפט זדורוב כתבתי: "ההרשעה מתבקשת, הספק נותר", ואילו בכותרת המאמר הראשון על משפטו של הנשיא קצב כתבתי "לצחוק או לבכות", ובסופו כתבתי: "אם לא יתוקן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו."

 

אז מה ההבדל? מדוע הסכמתי עם הרשעתו של זדורוב, בשעה שמיד הבנתי שקצב הוא קרבן עלילה?

 

התשובה פשוטה: נגד זדורוב היו ראיות, בעוד שנגד קצב ניצב רק סיפור של מזכירתו, א' ממשרד התירות, על שני מעשי אונס שארעו שמונה שנים לפני שהיא סיפרה עליהם לראשונה, כשלא היו שום ראיות לביצועם, וראיות למכביר לכך שהיא פשוט שקרנית סדרתית ומופרעת שבדתה מדמיונה את שני מעשי האונס האלה.

 

הראיה שנראית הכי משכנעת נגד זדורוב היא העובדה שהוא סיפר לחברו לתא שהוא רצח, ואמר: "אני רק עשיתי טעות אחת, שלא ניגבתי טיפות דם בשרותי בנים. טעות שלי. ... אני מפחד בגלל זה."

 

אבל דוקא הראיה הזאת לא ממש שכנעה אותי, כי אחרי(!)  שהוא אמר את הדברים האלה הוא אמר לאותו חבר: "אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר", והוסיף שהוא בעצמו ילך למצוא את הרוצח האמיתי.

 

אז למה להתיחס רק לדבריו המרשיעים ולא לאלה המזכים?

 

מי שכן שכנע אותי היה מומחה המשטרה לטביעות נעליים, ירון שור, שהוא ממש מומחה בינלאומי, שהעיד שהוא זיהה בוודאות קרובה למאה אחוז את טביעות נעליו של זדורוב על מכנסיה של תאיר ראדה.

 

למה מי אני שאבטל את דבריו של מומחה כזה?

 

אחד מראשי תומכיו של זדורוב, חיים סדובסקי, שלח לי בדוא"ל את התמונה של טביעת הנעל החשובה ביותר, וניסה לשכנע אותי שזאת איננה טביעת נעל, אלא סימן של הפלאפון של תאיר ראדה.

 

הסתכלתי על התמונה, וכל מה שראיתי זה רק כתם מטושטש חסר כל משמעות – לא פלאפון ולא נעל.

 

אבל מי אני?!

 

האמת היא שירון שור משוכנע עד היום שאלה טביעות נעליו של זדורוב, וכל מי שחושב שתפרו לזדורוב תיק, ושסתם העלילו עליו עלילה, פשוט חי בסרט.

 

לעומת זאת, העובדה שקצב הוא קרבן עלילה פשוט זועקת מפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

 

אפילו השופט קרא, שכתב את פסק הדין, הזכיר את צחקוקיה המוזרים של א' ממשרד התירות, ואת העובדה שהיא הכחישה שהתקשרה בערך עשרים פעם לקצב לבית הנשיא – שנים אחרי שלדבריה הוא אנס אותה – והמשיכה להכחיש גם אחרי שפלטים של שיחות מהטלפון והפלאפון שלה הוכיחו שהיא אכן ביצעה את השיחות האלה.

 

על כך כתב השופט קרא: "דווקא הכחשת השיחות מלמדת על כך שא' אינה מתוחכמת או מניפולטיבית", ומחזקת את האמון בדבריה לפיהם קצב אנס אותה.

 

הרי ברור שכמה שאת יותר שקרנית ככה את יותר אמינה.

 

לא?

 

אלא שלא שקריה המגוחכים של א' ממשרד התירות שכנעו אותי, אלא שתי עובדות, שנשגב מבינתי כיצד חמקו מעיניהם של כל קוראי פסק הדין הזה:

 

ראשית, במסמך של מאבטחיו של קצב מהשב"כ נכתב שהוא יצא בשעה חמש מארוע שהתקיים בפארק הלאומי ברמת גן - שאחריו לדבריה של א' היא נסעה עם קצב למשרדם שבבית הטכסטיל ושם הוא אנס אותה – ופלטים של שיחות טלפון הוכיחו שהוא התקשר אליה מהטלפון הקבוע במכוניתו לפלאפון שלה בערך בשעה שש, עובדה המוכיחה שבשעה זו הם לא היו ביחד, לא במכונית ולא בבית הטכסטיל.

 

הנימוק של השופט קרא להרשעתו של קצב היה שמאבטח השב"כ רק ראה את קצב נכנס למכוניתו, ושסביר להניח(!) שעקב הצפיפות במגרש החניה לא הצליח קצב לצאת ממנו במשך למעלה משעה, ושהשיחות האלה בוצעו ממכוניתו לפלאפון שלה כששניהם היו עדיין בפארק.

 

איך זה יכול להיות?

 

מישהו ראה בן אדם שלא מצליח לצאת ממגרש חניה במשך למעלה משעה?

 

ההנחה הסבירה(?!) הזאת של השופט קרא שכנעה את שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, שיש לקצב סיכוי טוב להיות מזוכה בעליון, ולכן הוא דחה את כניסתו של קצב לכלא עד אחרי הדיון בערעורו על הרשעתו.

 

דנציגר כתב שכשיש מסמך של מאבטחים מהשב"כ לפיו קצב יצא מהפארק בשעה חמש, אי אפשר לבטל את תוקפו ולקבוע שקצב יצא אחרי שש רק על סמך הנחה(!) שהשופט בודה מדמיונו.

 

יתרה מכך. הרי היא העידה שהיא הלכה עם קצב למכוניתו ומשם הם נסעו לבית הטכסטיל. האם יכול להיות שאחרי שהם נכנסו לאוטו, כשראתה המזכירה שהשר לא מצליח לצאת ממגרש החניה, היא אמרה לו שהיא הולכת לטייל, ושכשהוא יצליח לצאת שיתקשר אליה?

 

אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק!

 

שנית, א' העידה שהיא קבעה להיפגש עם קצב בלובי של מלון פלז'ה בירושלים כדי לעבור על הדואר, ושכשהגיעה למלון הוא התקשר אליה מחדרו במלון, חדר מספר 1817, אמר לה שהוא לא הספיק להתארגן, ביקש ממנה לעלות לחדר, וגם אמר לה את מספר החדר.

 

מישהו בעולם ראה שר ומזכירתו יושבים בשעה שש בערב בלובי של מלון, ועוברים על הדואר?

 

והעיקר: פלט של שיחות טלפון הוכיח שאכן יצאה שיחה ממרכזיית מלון פלז'ה – לא(!) מחדר 1817 – לפלאפון שלה, ושהשיחה הזאת נמשכה 6 שניות.

 

שש(!) שניות.

 

עוד לא קם הגבר מבטן אימו שיוכל לנהל בשש שניות את השיחה שעליה העידה א'. הרי רק אם היא עונה ב"כן", הוא אומר לה "חדר אלף שמונה מאות ושבע עשרה", והיא אומרת "בסדר, אני עולה", כבר עוברות יותר משש שניות. ואיפה "לא הספקתי להתארגן", ואיפה "עלי אלי בבקשה"?

 

יש להדגיש שא' הזמינה את החדר במלון, א' חתמה על הוראת התשלום, אין שום מסמך הקושר את קצב למלון ביום הזה, הוא העיד שהוא בכלל לא ידע שהיא הזמינה את החדר, שבשעה שבה התקיימה שיחת הטלפון הזאת מהמרכזייה לפלאפון שלה (שסביר לשער שהמתקשר היה אחד מעובדי המלון ולכן לא חויב בה שום חדר) הוא היה בפגישות במשרדו, ורישום ביומנו אישר שאכן היו לו פגישות סביב השעה הזאת.

 

אבל השופט קרא כתב שהרישום ביומן איננו מהווה הוכחה לקיומן של הפגישות האלה, ומהעובדה שברור כשמש שהיא משקרת בקשר לתוכן שיחת הטלפון הזאת הוא פשוט התעלם.

 

במהלך השנים שעברו מאז שכתבתי את המאמרים האלה נחשפתי לעוד עובדות ששינו את דעתי לגבי משפט זדורוב, ואני עכשיו בטוח(!) שהוא חף מפשע, וחיזקו את דעתי לגבי משפט קצב.

 

להלן קישורים למאמרים שכתבתי באתר זה על שתי הפרשות:

 

פרשת הרצח בקצרין:

 

https://www.parshan.co.il/index2.php?id=15297&lang=HEB

 

ופרשת קצב:

 

https://www.parshan.co.il/index2.php?id=15465&lang=HEB

 

ואוסיף עוד הערה קצרה:

 

כאמור, שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, שהגיע מהשוק הפרטי, היה היחידי שפסק לטובתו של קצב, וגם היה היחידי – עד עכשיו – שפסק לטובתו של זדורוב.

 

האם זה מקרה?!

 

הכותב הוא יליד תל אביב, בוגר הגימנסיה הרצליה, הגר ברמת השרון.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר