באמצע שנות ה-70 של המאה  הקודמת  שטף את ארץ ישראל מבול של מלחינים ומוזיקאים יהודיים שהגיעו מאירופה ביניהם  פאול בן חיים, מרדכי סתר,בן ציון אורגד,יהויכין  סטוצ'בסקי וגם איש צעיר, רזה עם חיוך ורייש מתנגנת בפיו, גארי ברתיני.

    כל ישוב,קבוץ, או בית ספר אימץ לעצמו מורה לזמרה.המקהלות פרחו :מקהלת  הפועלים בפתח תקוה, מקהלת פועלי ארץ ישראל, מקהלת קול ציון לגולה כולם התהדרו בשירים  של  פליקס מנדלסון המתורגמים לעברית : "מעל גדות הגנגס" "את זורמת  בנפשי מנגינות הטוהר.." מילים של היינריך היינה  בתרגומה של  לאה גולדברג.  מקומו של ברתיני לא נפקד בגל הזה, מקהלת "רינת"  נוסדה ע"י קבוצת תלמידי המדרשה ופעלה בין השנים 1994-1955. ברתיני מקבל פרס ישראל ב-1978  ויחד   עם  תואר  פרופסור למוזיקה, הופך להיות מנצח ידוע המוזמן לחו"ל כשהפרטואר של המקהלות תחת שרביטו מתרחבים לסוגות שונות ממוזיקת  רנסנס,מוזיקה מודרנית ויצירות מקוריות מקומיות.  זכורה  היצירה של בן ציון אורגד "מזמורים" משנת 1969 עם  זמר האופרה הישראלי ניקולא (ניסים) תג'ר.

   ב-2009 חגי גורן ורונן  בורשבסקי תלמידיו של המאסטרו מנציחים את  שמו של ברתיני במקהלה  שהם  יסדו בה כ-30 זמרים מקצועיים  כמו מורים  למוזיקה. זה גוף א-קפלה המתמחה   בכל סוגי המוזיקה לתקופתם ומשתפת  פעולה עם תזמורות ומקהלות  בארץ ובחו"ל.

    בסבב תוכניות כגון "החוויה הליטורגית" או "הכוראלית הקטנה" הם מגיעים למוזיאון תל אביב, ימק"א בירושלים ובמלון "אלמא" בזכרון יעקב, במקום בו חוברים  כל החושים , יופי, נוף, ארכיטקטורה ותרבות.

    אולם הקונצרטים הוא פרי עבודת אדריכלים ומעצבים כמו  אמנון רכטר בנו של יעקב רכטר שבנה  פרויקט  הנראה כזחל  על מדרונות ההר   ויחד עם רני זיס הפכו את המקום  למלון הנחשב   לאייקון  ומתיישר עם  טובי האדריכלים העולמיים.  הם השכילו להשאיר את  הקירות חשופי הבטון  בסגנון הברוטליזם . 

במקום אולם קונצרטים  באיכות אקוסטית מהטובות בארץ. החלל המדורג בצבעי  שחור לבן פונה לעבר הבמה כשמעליו כמו תמונה אבסטרקטית  העוגב הגדול בעל 1.470 צנורות שתכנן ז'אן נובל  בדומה לעוגב הנמצא בלוצרן.

   התוכנית חולקה לשניים, בחלק הראשון תזמורת קונסורט ברתיני  מנעימה במוצרט בדיוורטימנטו ברה מזור, אחריו אדוורד גריג מלחין  נורווגי ב"סוויטת הולברג" שנכתבה לציון  200 שנות הולדתו של המחזאי וההומניסט לודוויג הולברג.  ביצירה מנוקדים  ריקודים אופיניים   וכן  מוזיקת פולקלור  כמו  שנהגו כמה ממלחיני  התקופה : ברטוק,סיבליוס וסמטנה.

   נראה כי החלק הראשון  של הקונצרט  בנה את הבסיס ממנו תיווצר  קתדרלה מוזיקלית, היא הרקוויאם  של גבריאל פורה,,אחת  הסיבה  אליה הגיעו  המאזינים למלון "אלמא".

   גבריאל פורה  חי בין השנים  1845-1924  מלחין,עוגבן ומורה. יצירותיו נעו  בתפר של התקופה הרומנטית ומודרניסטית, פורץ דרך בחדשנותו שהעביר  לתלמידיו   בהם  מוריס ראוול, ג'ורג אנסקו  ונדיה  בולנז'ה.

   בתחילת דרכו התקרב לכמה ממלחיני התקופה כשומן וליסט כמותם  היה חשוף  לכל באי  ביתה של היוצרת והמלחינה פולין ויארדו גראסיה,שהיתה אחת  מהסולנריות המפורסמות בפריז. הוילה שלה בבאדן באדן היה המגנט שהפגיש את  הדמויות  התרבותיות המפורסמות  כקלקברנר, סן סנס וכמובן טורגנייב הסופר הרוסי שהתאהב בה ועבר לגור עם משפחתה.

  פורה  באותם מפגשים התאהב בבתה של פולין, מריאן . אחרי שאירוסיו התבטלו יצא לקלן  שבור לב ושמע את כל מחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" של ריכרד ווגנר. שלא כמו המלחינים שהושפעו ואימצו את ווגנר  ליצירותיהם  הם, פורה התרשם אבל לא הושפע ממנו. ברבות השנים   בריאותו התדרדרה  מה שלא  מנע ממנו לעזור למלחינים צעירים בהם חברי "קבוצת השישה".

   הרקוויאם  שלו יוצא דופן מכל שאר הרקוויאמים הידועים  בספרות הוואקלית. פורה שינה את סדרי הקטעים,השמיט ואף אוסיף 

"מטרתי היתה להתרחק מהשביל המבוסס. אחרי כל השנים בהם ניגנתי בלוויות נמאס לי מהם. רציתי לעשות משהו אחר שלא קשור לצורך מסוים רק להנאה אם מותר לי לקרוא לזה כך ".

    הרקוויאם של פורה  נשמע לראשונה ב-1888 בטקס  לויה בכנסית מדלן. הוא עבר כמה עיבודים מתזמורת קאמרית קטנה עד תזמורת מלאה. ביצוע הבכורה היה ב-1900 בארמון טרוקדרו הישן  שנבנה  לרגל התערוכה העולמית  בפריז של שנת 1878.

הבנין שהיה בעל צביון אקלקטי    והיה מיועד להריסה,   גרם לכך  תזמורות  נמנעו  מלהופיע בו בגלל   האקוסטיקה הירודה של האולם הגדול וזו    גם  הסיבה  שפגעה באיכות ובהערכה של  הרקוויאם.

   ב-2023 באולם המודרני שמענו את  היצירה    כלשונה, אלא   שהעוגב הגדול שהיה  אמור  להרים את התקרה  שתק, עוגב שהיה כל עולמו  של  גבריאל פורה  לא  סימן כאן את חותמו להעמיד את הרקוויאם  הזה בשורה אחת  עם   הרקוויאם של מוצרט זלנקה, סופה ודבוז'ק.