מס' צפיות - 409
דירוג ממוצע -
הם היו אחד מהזוגות הכי שערוריתיים בברלין בין 2 מלחמות עולם
בסדרת "זוגות" בהוצאת ספרית הפועלים כתבה הלמה סנדרס ברהמס על אלזה לאסקר שילר וגוטפריד בן. וכן נתן וסרמן בספרו : "שחור וכוכב"
מאת: מובי דיק 27/10/22 (17:37)

  היא  אלזה לסקר שילר,יהודיה

  הוא   גוטפריד בן , רופא פרוטסטנטי

  היא מבוגרת ממנו  ב-17 שנים נשואה פעמיים, ציירת משוררת,חסרת דיור יוצאת דופן בהתנהגותה  ובמראהה. נולדה  באלברפלד גרמניה.

  הוא  בנו של כהן דתי פרוטסטנטטי  מכפר קטן בפרוסיה, ילדותו ונעוריו עוברים עליו בצינה וחוסר אהבה לאביו שניחן בקנאות וחוסר התחשבות כלפי נשים.

    שניהם מגיעים  מרקע  מאוד שונה, אלזה סופגת פתיחות תרבותית שמתיחסת למשפחת רבנים. הוריה ואחיה פנקו אותה והעניקו חינוך והשכלה. מצע זה ישמש  אותה כסופרת  ומשוררת לעתיד שיניבו  מחזה ושירים :"נהר הוופר", "ארתור ארונימוס" "אני  ואני".  משפחתה  שמרה על מצוות התורה. הגרמנית היתה שפתם ורק בתפילות וימי חג נשמעה  העברית העתיקה. היא ידעה  בעל פה חרוזים מתוך "פאוסט" של גתה, קראה  את היינה, טבלה בתורת הקבלה ובתורת המספרים. היתה גאה ככל הילדים בגרמניות שלה וביהדותה.

     בן לומד  את סודות הלשון היוונית,הלטינית והעברית. במשך שנים התנגד  לאביו שרצה  שילמד תיאולוגיה. הוא טיפח תחושת

עליונות כלפי הזולת אבל תמיד נשאר זאב בודד.

     שניהם חוו אובדן  יקיריהם שהשפיעו על חייהם. אלזה כשאחיה פאול ובנה היחיד  גם כשמו,פאול, נפטרו  צעירים כמו כן אמה    ז'אנט   קיסינג ,  נכדתם של  רבנים .

      בן שאמו מתה ממחלת הסרטן  לעולם לא סלח לאביו שלקח לו אשה שניה.

     אלזה  נישאת ב-1893 לרופא צעיר,ברתולד לסקר. הם עוברים לברלין מהעיר הקטנה  אלברפלד, היא נדרשת  לשמש כאחות רופא, סייעת רפואית,מבשלת ועקרת בית. החלה לקבל שיעורי ציור ומזניחה את עבודות  הטיפול במרפאה, עוזבת את  הכלוב הבטוח של הבעל ונוטשת אותו.

    מתחברת אל חבורות רחוב,יורדות למסבאות ולמרתפים,  בבתי הקפה היא מרשה שישלמו עבור  משקה השוקולד שלה ,מכירה את האנשים שברבות השנים יהיו גדולי הספרות והציור.  מתחילה לכתוב שירים אירוטיים תוקפניים, מתמסרת  למאהבים צעירים.

משאירה את  השם  לסקר של בעלה  למרות שמתחתנת בשנית. מולידה את פאול  ולא  מגלה מיהו האב. יולדות במרפאה  שם יולדות  נשים עניות ובתמורה  לתשלום היא מדגמנת את  הלידה שלה בפני סטודנטים לרפואה. לא רוצה לחלוק את בנה עם אף אחד ולכן  מסתובבת אתו בבתי הקפה, ממסבאה  למסבאה. קובץ השירים שלה  הראשון  מתפרסם ב-1902 בשם "סטיקס" ובכך  היא תהיה ידועה  כמשוררת גרמניה של המאה החדשה. נישאת לגיאורג לוין, מי שמייסד את "האגודה לאמנות" ואחר כך את כתב העת הנודע "הסערה". כך נולד ונפוץ האקספרסיוניזים הגרמני בתחום הספרות והציור.

   היא מחצינה את  הופעתה, גוזזת את שערה, לובשת  מכנסים ומאמצת לעצמה שמות גבריים : יוסוף נסיך תבי, הטיפוסים שסביבה גם הם מקבלים על ידה  שמות כגון: ראובן, דלאי למה, סנה הו. הדעות עליה חלוקות למשל קפקא לא סבל את השירים  שלה, אחרים  הוקסמו, אבל כל  זה לא הזיז לה.  הנאצים  רדפו אותה לא רק כאמנית "מנוונת" ולא  רק כיהודיה, אלא  כאשה משוחררת אשר שמשה לנשים גרמניות דוגמא לפיתוי ועזות מצח. היא היתה כבר בת 43 אשה זקנה במושגים של אז, וזו הדמות

בה התאהב דוקטור בן הצעיר שנבהל מהעזתו שלו ותמיד חש  במגעה כל ימי חייו. לאחר מכן כל אשה  לא היתה מספיק בשלה עבורו. בשנות החמישים והשישים  נחשב בן למשורר היחיד ברפובליקה הגרמנית.  הביטניקים הראשונים נשאו  את שיריו בתרמיליהם והצעירים הזועמים מאסו במשוררים כמו שילר ואייכנדוף.

     כזה היה גיזלהר של אלזה, "נמר חברבורות " שלה, דר' פאוסט שלה. היא מכנה אותו "קוקושקה של השירה" סלע יצוק, אדמת מישור גסה וגם שלוות יער. שירים   הקדישה לכל מי שהיה  בסביבתה, אבל  הם לא  ענו  לה. בן, ענה גם ענה. הדו שיח

הזה בין שניהם  הוא מן היפים בספרות העולם, שונים  כל כך  עם זאת שווים ברמתם.

   היא :"  כן,בתוכך אני רוצ ה להימוג, אחוז בשערי נשק את ברכי.  

   הוא: " כאשר לעת משחק  באבריך אחזתי או בשעת  חתירה,עדין רחוק מאוד היית  ומרוחקת "

    כמעט שאין שיר אירוטי בספרות שיר שכתב גבר לאשה  ובשורותיו אין שמץ לחינוך הפרוסטנטי  שלו, אין  שיר העולה על זה  בביטוי גלוי  של תיאור מיני :"גביע מלכות שלי נקבת  צבועים משוטטים שלי, בואי אל מאורתי, לעור מבריק נהיה שנינו   את-אושר.

והיא המתארת את עצמה ב"בלדות העיבריות שלי" :"בלילות אני שודדת את שושני פיך כדי ששום נקבה לא תמצא משקה. אני  שולי הדרך שלך, מי שמתחככת בך, מידרדרת לתהום. האם אתה חש בקיומי בכל  אימרת שמלה     רחוקה ?"

   הם מקיימים טקסי פולחן  אינדיאנים כיד הדמיון שלה, עוזבים את העיר ומפליגים למרחבי הנופים של   נהר האבל.

    קשה  לקבוע  מתי מתגלע הסדק הראשון בפרשת אהבה זו. לבן קשה לשאת את  נתיבו של הנסיך יוסוף, היא אלזה, את  העוני והעדר קורת גג. הוא גם צריך  מישהי שניתן להציגה  לאור היום  ולא  במאורות חשוכות של חיי הלילה הברלינאי.

    כזאת היתה אשתו הראשונה אדית אוסטרלו. בן מעמיד פנים ושומר  אמונים בדרכו המשונה : את כל הנשים שייקח לו במקומה  הוא יאמלל וידרדר אותן לתהום. אלזה סובלת בפרהסיה, בן כותב על פתקים או פיסות ניר עיתון   המופנים ומוקדשים  לה,כשהוא לבד ליד קנקן בירה,  שירי פרידה  ממנה  וידידות שתמשך עוד שנים. השיר שלה "הקשב"  בעל משמעות בחייו, והוא יצטט ממנו בדברי הספדו עליה ב-1952.

    אלזה  ממשיכה בדרכה, וגם היא לא מחזיקה מעמד עם גברים אחרים. בנה  פאול מת משחפת,  והמחזה הראשון שלה "נהר 

הוופר" מועלה ע"י מקס ריינהארט  בתיאטרון הגרמני עם מוסיקה שחיבר פרידרך הולנדר  שעשה את  המוסיקה  לסרט "המלאך הכחול".

   בן מקים  מרפאה לחולי עור ומין, מואס בחייו הבורגניים,מזניח את אשתו ובתו.  הוא זקוק לבנות לוויה שלא תהיינה בעלות דרישות ממנו. הוא נמשל כחית טרף,מטפח תקווה אבל שוב הן מסתבכות  ומדרדרות לתהום.

   1930-1939, כל יצירה שבן  מוציא  כוללות דימויים ומוטיבים של אלזה  ושולח אליה עם  הקדשה.

   הנאצים  הפוגשים את אלזה בחוצות ברלין גורמים לה לפצעים וחבולות.  בן מזדהה  עם תורת הגזע ומספק להם תחמושת 

רוחנית לפשעיהם  העתידיים.  אחרי  שיהודים מודחים  מכל תפקידיהם הממלכתיים, בן נדחף למלא את מקומו של היינריך מאן שהודח מנשיאות מחלקת השירה של האקדמיה לאמנויות. הנאצים ידעו עם מי יש להם עסק ולא הלכו שולל אחרי נסיונות התקבלותו. זמן מה הם התהדרו בכבוד שרחשו לו  מחוץ לגרמניה. הם הטיחו בפניו את כל השמועות שביסודו הוא הומוסקסואל,שקיים יחסים עם אלזה שהיתה מקור השראה לכל אותה אמנות "מנוונת".

    עם התנפצות כל שמשות בתי העסק היהודיים, בן היה ראשון לקרוא לחרם כללי על העם היהודי. אלזה עצמה  חבולה ממכות    מוטות ברזל  יצאה בקושי  לרכבת לשוויץ. 3 ימים בילתה על ספסל בגן ליד האגם מכוסה בעיתונים עד שפצעיה הגלידו.

    משפחת  מאן, קלאוס,תומס ואחיו היינריך מחפשת  מקלט בכל אירופה,תובעים מבן להתיצב לצידם כי הם יודעים שהנאצים לא

יחזרו אחריו לנצח. תקוותו להגיע לעמדת השפעה במדינה נכזבת והוא מתחיל להתחרט על התגיסותו למדינת הרייך השלישי.

    אלזה עוברת לארץ ישראל, היא הזדקנה,פניה הפכו לתוי פני אשה זקנה, לבושה המוזר מו6

שך אליה מבטים של מי שרואה אותה ברחובות ירושלים  כדמות  משוגעת.  באותן שנים אחרי מלחמה ושקיעתה של גרמניה הנאצית, נוצרו 3 יצירות ספרות חשובות המתיחסות לדמותו של   מפיסטו ופאוסט . היוצרים הם למרבה האירוניה יהודים :, קלאוס מאן    תומס מאן ו"אני ואני" של אלזה לסקר שילר.  7 שנים  לאחר מותה של אלזה בן   גוטפריד מספיד אותה " את קיומך  כאימרה  רחוקה חשתי   תמיד כל השנים  על  אף השוני בנתיב חיינו אני עומד כאן היום, כיצד  את  נוטשת אותי יקירה "  הוא חוזר לברלין מתחתן שוב וכמו תמיד

הולך לפי הרוח הנושבת, הפעם   הוא מוקיע את התנהגותה של ברלין  הנאצית , נוהג  בניגוד לרבים  מבני דורו  ששתקו.

   נתן  וסרמן יוצא  בספרו "שחור וכוכב" במסע למצוא עוד פרטים  אודות  אלזה   בירושלים. הוא שוזר בספרו  פרטים   על משפחתו וכן על דמויות כמעט  אנונימיות  של יהודים  עשירים שבנו בנינים   ענקיים וכן   הקימו מוזיאון ארכיאולוגי   בערים שונות בגרמניה, וסופם היה כאן  בישראל. וסרמן  מתחקה אחרי הפריטים והחומר הספרותי שהיה   בידי אלזה . את  מסכת המוות שלה

שהטביע  הפסל יעקב לב  מ"בצלאל" הוא מצא בביתה של טרודה דותן ,  מזוודתה הקטנה שוכנת  לבטח  בספריה הלאומית בירושלים.היא הכילה כמה ספרים,כתבי יד והגהות,מילון כיס קטן  צרפתי-גרמני, כמה תכשיטים כמו סיכה, תליון  בו  תצלום של ילד קטן וצדף פשוט.  תכולה  צנועה זו  זוכה לתשומת לב יותר מקברה  שלה  שנמצא  בקרן זוית בהר הזיתים, כולו שכבות תוצאה של   חילול הקבר  וניפוץ המצבה ששימש לירדנים  לסלילת כביש .

 עירית ירושלים   נתנה לה דיור ברחוב   עזוב  שאינו מוביל לשום מקום בשכונת ניות.   אלזה נפטרה בשנת 1945 , אבל זכרונה  ומורשתה לא מפסיק  להכות גלים.  הורסט מייסטר פסל גרמני  העמיד פסל  "מלאך לירושלים"  ליד "יד קנדי "בירושלים, הפסל  נגנב וגם   התשתית מאבן  עליו   הוא היה, נעלם ואיננו. ציור הפחם  של דמותה  שמירון סימה צייר  נמצא היכן שהוא.   אלזה לא הפסיקה ליצור  בגרמנית,    סופרים דוברי  גרמנית  כמקס ברוד,מרטין בובר ,שלום בן חורין, שידעו והכירו אותה ואת  שיריה, תמיד  כבדו אותה ושלמו   בבית הקפה על  ספל השוקולד שכל כך   אהבה..למרות שלא הסכימה שיתרגמו את שיריה לעברית, אחרי מותה  תרגמו  אותה אורי צבי גרינברג, נתן זך, עמיחי  וזנדבך, כולם התקשו להמיס את  שיריה  ולהתיך אותם מחדש לעברית, וכמו שאצ"ג אמר: את אלזה חייבים לקרוא בגרמנית.

   ושנים אחרי מותה, גרמניה לא שוכחת :פעמיים בשנה נשלח דו"ח    לירושלים לברר מה נעשה בקנין הרוחני של העזבון. שיריה מופיעים תדיר בספרי הלימוד בגרמניה, הם מושרים  באופן קבוע בכנסיות אוונגליסטיות.  והכי מפתיע הוא  שחבורת שחקנים מעיר הולדתה  אלברפלד, הביאה איתה  לתיאטרון הפרינג' "תמונע"  מחזה   שהם חיברו  על אלזה וקורות חייה, בגרמנית כמובן.

    כך  שהאימרה "אין נביא בעירו"  מתקיימת כאן כלשונה לגבי אלזה לסקר שילר. 

    

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר