מס' צפיות - 376
דירוג ממוצע -
בלדה על אנשים קטנים,חלומות גדולים החיים בבנינים עוד יותר גבוהים
כל זה בסרט "קריוקי" סרטם של הבמאי והיוצר משה רוזנטל והצלם דניאל מילר
מאת: מובי דיק 21/10/22 (18:05)

            הלוקיישן מתרחש בחולון, מקום  בו גדל הבמאי ומכאן אתה מסיק שזה  סרט דל תקציב  אבל לא  תארת לעצמך שהתוצאה  תהיה סרט כל כך רגיש,פסיכולוגי החותר  ומגלה  את  פנים הדמויות שאולי ייראו לך בתחילה כקרטונים  המשמשים לפרסומות.

   בבנין רב קומות  הדיירים בדרך כלל לא מכירים   איש את שכנו, אולם אירוע יוצא דופן  מחריד את שלוותם. מכוניתו היוקרתית של דייר אלמוני סותמת את  החניה של מאור הוא ששון גבאי.  פתק אדיב נכתב וצורף לשמשת  מכונית הפולש, הפתק  יהיה  המפתח להיכרותו של איציק הוא ליאור אשכנזי המכונה  לייזר במקום מושבו  במיאמי.

    מאיר מורה בפנסיה וטובה  בעלת בוטיק שכונתי   לא חיכו זמן רב ופתק תשובה  נמסרה להם, הזמנה להגיע לדירת הפנטהואז.

מאותו הרגע הם עסוקים   באיך להתלבש  הכי  נכון ומתאים  להגיע לביקור   הנ"ל. 

    היא אשה מוחצנת, תמיד עם חיוך חושף שיניים,  מומחית בלגמד את  מאיר בכל  הזדמנות גם לפני  שתי בנותיהם. טובה מציגה לפני מאיר את   שמלתה ההדוקה נועלת על רגליה נעל אחת לבנה השניה שחורה, מנסה שבעלה יביע דעתו את מה לנעול לקראת הפגישה  תגיד היא שואלת : "הלבנה או השחורה" הוא מנסה  להכריע  ופוסק בהיסוס :  "הלבנה" וכשהם עולים במעלית, , פלא, על רגליה הנעלים השחורות.

    הדלת נפתחת ואיציק  הוא  ליאור אשכנזי, שרמנטי,אדיב כולו חיוכים  מזמין אותם פנימה.    טובה  כולה מחמאות, "תראה מאיר, התאורה, כל כך חשובה ומאירה  את   הרהיטים, לזה אני קוראת  סגנון ". הם חוזרים לדירתם וכבר טובה   מחליטה צריך להזמין אלינו את השכן. נראה כי הביקור הקצר הזה עשה רושם על טובה השקועה  בשממון חייה זה שנים.

   באחד הלילות המוסיקה   שבוקעת מהקומה ה-14 מחרידה את כל הסביבה,שכנים יוצאים למרפסות, מסתכלים הנה והנה מי זה  שכל כך   מרעיש. מאיר   מתנדב על דעת עצמו ועולה  למעלה  לראות  מה קרה ואיך אפשר  להנמיך את הנזק. 

    איציק מופתע אולם מקדם בברכה את מאיר, מכניסו לסלון העצום שגדוש בצעירים וצעירות שותים, אוכלים ואף מסניפים, ביניהם   בעל הבית.  וכשהכל שמח מסביב  איציק נותן בידו של מאיר את הרמקול  המפעיל  את  הקריוקי, תשיר תשיר. ומאיר פוצח בשירו של  אבי טולדנו "מה חשוב  היום". הקהל מתלהב ואיציק  אומר  למאיר :  "תשמע יש לך  פנים  נהדרות,טובות כאלה, אני חייב לשלוח אותך לחברה שלי שיש לה אולפן לקליפים ופרסומות, תעבור  אודישן ואני  בטוח שתצליח בזה". מאיר מתעודד האגו שלו  מרקיע שחקים, והוא  שותה  כוסית אחר כוסית  ולבסוף   גם קופצות  לפניהם  שתי שורות לבנות,האחת  לאיציק  ושניה לשכן.    מסביב שקט ומאיר כבר שיכור מתקשה בהליכה, הוא נרדם קלות   בחיקו של איציק על הספה  הרכה  והמזמינה.  וכאן נכונה לנו סצנה מינית מאוד אינטימית ומרומזת .

    בבוקר כשמגיע   מאיר לדירה טובה מיד מתנפלת עליו, "לאן   הלכת  היכן  היית כל  כך הרבה שעות. דברתם? על מה היה  לכם לדבר".  ושוב באחד הלילות בוקעת אותה מוסיקה רועשת  בלתי נסבלת. טובה מנסה  לדרבן את מאיר להתקשר  למשטרה, כי לא יתכן שכך הדברים יתנהלו. הם רואים את הניידת מגיעה וגם נוסעת משם.  

   ישיבת ועד מתנהלת בלובי, מגיע איציק "שלום לכם..תגידו מישהו יודע מי הזעיק את המשטרה ? לא מבין אתכם, במיאמי לא היה קורה כדבר הזה, הרי אתם אנשים קטנים  יושבים על המרפסות וככה מעבירים את   הימים, בלי חלומות סתם ככה". 

המבטים של   השכנים מופנים כלפי טובה, אבל היא מתנערת  מהאשמה האילמת הזו...ולגבי מאיר הוא פונה:"  מה קרה  מאיר

קנאת  במי שהיה  באותו ערב אצלי, התבאסת שלא  אתה  היית  מוזמן ?"

 מאיר זוקף  את קומתו צועד קדימה,  " אני הזמנתי את  הניידת, כן אני    קנאתי ואתה  (הוא פונה לאיציק)  שאינך יכול להחליט  לחזור למיאמי או להשאר,  ששוכח  להגיע  לארוחה שהזמנו אותך  ואפילו לא טרחת להתנצל, מה אתה בעצם?  האם אתה בכלל יכול לדבר על אנשים קטנים, האם אתה בכלל מכיר אותי, יודע מי אני  ומה החלומות שלי ? " והוא  פונה והולך  לכיוון המעלית מבלי להסתכל לאחור. 

    טובה, שפתאום   נפל לה האסימון, פוקחת עיניים גדולות חיוך רחב  לה והיא צועדת בגאווה בעקבות בעלה.

   סצינת  הסיום מתרחשת באחד האיים הקטנים  שאיציק המליץ להם   במקום הנסיעה  השנתית שלהם  לרודוס.יושבים  משועממים,מסביבם  אין איש. אבל   מאיר, קם  ומתחיל לרקוד את הסיריאטקי  היווני וטובה  שרקדה  לפני איציק את הריקוד  שקראה לו רמבטיקו, ואיציק תיקן אותה ואמר שכך לא רוקדים רמבטיקו, מצטרפת למאיר  המושיט לה יד , ורוקדת  בתנועות

אחרות שונות ממה שהיתה רגילה להם.

ק א ט ...

זהו סרט קטן, פנימי המתמקד  באנשים  של יום יום,  שהמצלמה של   מילר יודעת  בקלוז-אפ לתאר את  הדמויות הראשיות  שכל קמט  וכל   תנודת עפעף    מבטאים  בלי מילים    את מה  שהבמאי  הביא  לפנינו    בעוד גושי הבתים  רבי הקומות  ובחלונות המוארים לעת לילה   מחביאים בתוכם  עוד ועוד סיפורים   אנושיים.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר