בעקבות הספר "אל תשאלי אותי לעולם" רשימות שפורסמו לאורך 5 שנים ופורסמו בעיתון "לה סטמפה" בטורינו
גינצבורג נולדה ב-1916 בפלרמו לאב יהודי גו'זפה לוי ואם לידיה טנזי. היא נישאה פעמיים לליאונה גינזבורג פרופסור לספרות
סלאבית לוחם במשטר הפשיסטי באיטליה ונרצחב-1944 בידי הגסטפו. נשואיה השניים היו לגבריאלה בלדיני פרופסור לספרות אנגלית.
גינצבורג כסופרת,עורכת ומתרגמת נחשבת לאחת הסופרות הנודעות של המאה העשרים. ספר זה בעבורה מעין יומן שאותו לא כתבה בילדותה. רובו וידוי חושפני בו היא מגרדת את הפצעים שילדותה היו נגועים. באומץ אינה נרתעת מלספר על נחיתותה וביטול עצמי שהולכים איתה מאז שהיא זוכרת את עצמה.
במדיה הספרותית בעיקר,רבים הסופרים שימי ילדותם לוותה בניכור, התעללות פיזית ונפשית, חרמות, חוסר יחס ואי קבלת
אהבה מסביבתם הקרובה, כל אלה חומרים מולכי תבערה שמזינים את יצירותיהם ונטליה גיזנצבורג אחת מתוכם.
במסה "ילדות" היא יכולה ממרום גילה לנתח את האירועים שזכורים וטבועים בתוכה כך שהזמן לא מהווה גורם מפריע לשטף הזכרונות. "אבי לא הרשה לי ללכת לגן ולכן הלימודים מחוץ לבית החלו רק בכיתה א' עם התניה שלא אלך לשם בלי ליווי. הוא היה תמיד עייף גם מגידול ילדים ואני האחרונה מאחי הבוגרים. אנחנו היינו "שום דבר" כי לא הלכנו לכנסיה או לבית הכנסת. לעיתים חשבתי על השוני ביני לבין חייהם של בני גילי. עצם השוני עורר בי תחושת השפלה, חיידק הגאווה והבושה פשטו בי. הבדידות ששנאתי הפכה אותי למפונקת,עקשנית ובריונית יחד עם זאת היתה בי ביישנות נוראית".
כשהגיע הזמן ללכת לגימנסיה מצאתי עצמי עם ילקוט וסינר שחור שעשוי היה מצמר אלפקה, בד דהה ודק ולכולם היו סינרי סאטן. כל הילדות קשרו את ספריהן ברצועות שליפפו אותם ורק אני הייתי מסתבכת ולא מצליחה. נהפכתי בין רגע לנציב מלח,הרגשתי מאובנת יותר ויותר,חשתי מיד שנאה כלפי כל הסובב אותי. הייתי היחידה שישבה לבד על הספסל. כתבתי בעט נובע שהכתים את אצבעותי. גרבי הכותנה החומים והמפוספסים נעלי הגבוהות, כל אלה היו סיבות שלא להתקבל ע"י שאר הילדות. חשתי שאומללותי צריכה להשאר בגדר סוד אך לא היה ידוע לי מדוע.
גינצבורג חוותה עוינות מהסביבה הרבה לפני שנטבע המושג "חרם חברתי" כשאחת הילדות ציירה חמור היא קרצה וכולן צחקו. לא הבנתי מדוע הן חושבות שאני חמור. חשתי קנאה בכולן. רק בהורי לא קינאתי מפני שהם לא מצאו חן בעיני כל כך
כמו שאני לא מצאתי חן בעיני. אמי ידעה שאני כותבת שירים ויום אחד היא אמרה לאחי :"איזה פאתוס יהודי יצא מהילדה הזאת". והוא נהג להקניט אותי בגלל אפי שהיה באמת אף גדול מאוד ומכוסה נמשים. הייתי נרגעת אחרי שפידרתי אותו באבקת טלק כי לא היה לי פודרה.".
לגינצבורג היה מינוי לאופרה ברומא "אינני מקשיבה לעיתים גם נרדמת. לא עוקבת אחרי העלילה, לא מבינה דבר מכל ההפיתולים וההסתבכויות אני אף מתעבת אותם. יש ונדמה לי שאני אוהבת את המוזיקה אבל היא לא אוהבת אותי בחזרה.
האופרה הראשונה שהתוודעתי אליה היתה "לוהנגרין" של ריכרד ואגנר . עד היום אני יכולה לשמוע ולהגות בתוכי את מילותיו של לוהנגרין "אל תשאלי אותי לעולם". אמי היתה שרה את הקטע הזה כשהיתה שותה קפה בבוקר ואני נהגתי לצרוח אותו מבלי לדעת שאני מזייפת ".
מסה רודפת מסה: זיקנה, עצלות, הטיפול הפסיכואנליטי שלי, בקורת ספרות, הילדות והמוות, בני שיח,דיוקן של סופר. מתעכבת מדי פעם על דיוקן זה או אחרת, מנתחת פסיכולוגית ופילוסופית את עבודתו של אדוורד מונק ומתמקדת על "הצעקה", או על סרטיו של רומן פולנסקי. אינה עושה הנחה בניתוח סופרים וספרים ביניהם ספריה היא. כשהיא נוגעת ב"הלב" של הוגו דה אמיצ'יס, היא שוחטת פרה קדושה ומעלה את חמת המבקרים אותה על כך. "הלב" היה ספר שאיטליה היתה גאה בו וכל ילדי העולם התרגשו בקריאתו. לגינצבורג יש הרבה מה לומר אחרי שנים רבות שקראה בו "כשקראתי אותו בילדותי הוא הציג עולם שנחשב לראוי לילדים.אולם עכשיו בתקופתנו הוא נראה לי ספר עתיק,שקוע בעידן מרוחק,עולם שהתפורר לאפר. בילדותי נמשכתי ל"הלב", כי מצאתי בו עולם מסודר וגם מרגיע מאשר העולם שחייתי בו. לא הבנתי שהעולם המתואר הוא כוזב,ספרותי, מצאתי בו את כל מה שהיה חסר לי. רציתי אב נבון ושלוו אך אבי צרח וטרק דלתות, שיטת החינוך שלו היתה מבוססת על טונים רועמים. רציתי שבני משפחתי ידברו על המולדת אך לעולם לא הזכירו אותה. רציתי שנתלה על המרפסת דגל בימי חג, אבל לא היה לנו דגל. "הלב" שייך לתקופה שנכתבו בה דברים כוזבים על כנות,הקרבה, כבוד ואומץ. היום כל אלה רחוקים מאתנו אנו נאלמים דום מאימת השקר. כעת אנחנו ממתינים עד שנמצא מילים חדשות ואמיתיות לדברים
שאנו אוהבים".
גינצבורג כנה ואמיצה גם באמצע שנותיה היא ממצה את התיעוב העצמי במבט מפוכח עד כדי שהצילום שלה על כריכת הספר "אל תשאלי אותי לעולם" יכול לספר הרבה אודותינו בצורה ויזואלית : אשה בשיער קצר מאפיר, כמעט לא מסורק,
עיניה שחורות בורקות מתחת לגבות בקיווץ של מרירות עם קמטים החורצים תעלות מסביב לאפה הגדול עד לפיה הסגור שאינו מסגיר אף שבריר של חיוך, גם החתול השחור לבן שהיא מחבקת מזעיף פנים.
זוהי נטליה גינצבורג, על פגמיה ועל גדולתה אחד הקולות הספרותיים החשובים של התרבות האיטלקית במאה העשרים.