יום העצמאות  הוא בהחלט מדד למצב הרוח, לאושר הציבורי והרגשת   הבטחון  והסיפוק שמעניקה לנו   ארצנו. 

     העיריותת ממהרות להשליט על כל פנס  ועץ את דגלי כחול הלבן, בצמתים הושתלו שורות פנסים שתי וערב,לפי טעם ורוח היצירה של הממונה על   חזות העיר.

   סין יצרנית  הדגלים  מחכה   לימי שמחה כאלה, מליוני עיניים מלוכסנות עובדים ותופרים דגלים בכל הגדלים שיסופקו למדינה בת  מליון תושב.  הבמות הענקיות על הקונסטרוקצות  ותאורותיהם  מוכנים מזה למעלה משבוע. אמנם זיקוקים לא יפרחו השמימה ברוב הערים  הגדולות אבל הרמקולים הענקיים לא יחסכו מהנאספים את הדיציבלים האין סופיים.

   "לחם ושעשועים" סיסמא עתיקה ורלוונטית עושה גלים כי ביתני האוכל מחכים  לעשות "מכה".

     האם כל התפאורה הנוצצת והיקרה תוכל להראות לנו איך מרגיש הציבור, מה עשו לו שנים של קורונה, מי הצליח בגדול ומי

שוקע עמוק יותר בדרכי הפרנסה ותחזוקת  המשפחה. 

    לי  יש  מבחן משלי והוא הדגלים המעטרים את  המכוניות  באלפיהם האצים רצים מכאן לשם. יש זריזין המקדימים  ומאוורים את  הדגלים הקטנים שאיכסנו משנים קודמות ויש מי שמחכים  לפגוש בצמדים  את  הילדים שהיו עומדים  ומוכרים לכל דורש.

    בשנים האחרונות  נעלמה התופעה הזו ולאט לאט מתמעטות  המכוניות שצרפו דגל או שניים  מהצדדים  האחוריים של 

החלונות. ככל שמתרבות המכוניות מתמעטים הדגלים.

   שכונות  צמחו כפטריות בכל  רחבי הארץ  והבנינים  מתנשאים   לרקיע אבל כולם  ריקים וחפים מכל  קישוטי הכחול לבן שהיו מתנפנפים ברעש נעים. פעם ועדי הבנין  שניהלו בעצמם את   תחזוקת  הבנין  היו דואגים  לעטות חג  מחלונות ומרפסות של הדיירים, היום  חברות התחזוקה רואים בכך  רק טרחה מיותרת.

   זה מדד  מצב הרוח   של  עירי   ההולך אתי מזה שנים. ואם יש קורא החושב אחרת,  יגיב בסוף הכתבה.

     ח  ג         ש   מ   ח