מס' צפיות - 51
דירוג ממוצע -
התנור: אנדרטה למשפחה
האמן טולי זיו (69), דור שני לניצולי-שואה (היום נהוג לומר "שורדי-שואה") מצד שני הוריו, נחשף רק בשנים האחרונות לזוועות, שעברו על העם היהודי, ולקשיים הבלתי-אמצעיים שהיו מנת-חלקם של הוריו בחייהם ועד יום-מותם. הדבר בא לידי ביטוי ביצירותיו העכשוויות, שיצר בכפייתיות לאחר גילוי השרטוטים של אביו, שבהם הופיע התנור שתכנן לשריפת גופתו של הצורר אייכמן, ובחשיפה של פרץ-רגשות יוצא-דופן בסרט "התנור", שאותו יצר עם
מאת: מאיר חוטקובסקי 26/04/22 (12:06)

בשבוע הראשון של חודש אפריל 2022 התקיימה בסינמטק בתל-אביב הקרנת-בכורה עולמית של הסרט התיעודי "התנור". גיבור-הסרט הוא טולי זיו, אמן המספר על ימיו האחרונים של הצורר אדולף אייכמן. בסרט נחשפים לראשונה פרטים על תלייתו של אייכמן ועל שריפת גופתו בתנור, שאותו יצר אביו, פנחס זקליקובסקי, שורד-שואה שאיבד את כל משפחתו במלחמה הארורה, שתוכננה להשמיד את העם היהודי.

 

האלוף (מיל.) והשר-לשעבר יוסי פלד, שעבר את השואה כילד (חלק ממנה אצל משפחה נוצרית מאמצת), היה בין אורחי-הכבוד בטקס, והביע באופן שאינו משתמע לשתי-פנים את התסכול שליווה במשך שנים רבות את שורדי-השואה: "ב-1948 נוצר קונפליקט גדול, מפגש קטלני, בין 600 אלף היהודים, שלחמו על הקמתה של מדינת-ישראל מול צבאות-ערב, כולם גיבורים, (ואיני אומר זאת בציניות), ובין האלפים שהגיעו מ'שם'; 'שהובלו כצאן לטבח'. זאת, עד משפט אייכמן, שהיה לא רק משפט היסטורי של העם היהודי, אלא אירוע מכונן בדברי-ימיהם של מדינת-ישראל ושל עם-ישראל בארץ-ישראל."

 

ואכן, כל השנים הללו שתקו שורדי-השואה, (ויש השותקים גם כיום), ולא שיתפו אפילו עם בני-משפחותיהם הקרובים ביותר את סיפורי הזוועות שעברו. רק כשראו את האיש הקטן בקופסת-הזכוכית מביט בהם בפנים חתומים ובאדישות, פרצה האמת הנוראית מפיותיהם, ולא-מעטים החלו להעלותה על-הכתב. 

"עד שלא מצאתי את השרטוטים, לא היה לי עניין בשואה."

גם טולי הילד נחשף אז לדברים, כשאביו אמר לו בבוקר: "הלילה שרפתי את אייכמן.", אך לא קלט אותם אז במלואם. בסרט חושף זיו, בגילוי-לב מדהים, פרטים על משפחתו השבורה ועל הוריו ה'שרוטים'; על איבוד כל יקיריהם בשואה ועל ההשלכות הנוראיות על נפשם, בעקבות המאורעות הקשים שחוו, שהשפיעו גם עליו ועל אחותו המנוחה, (האחות נדרסה למוות והאם, שנפצעה קשה בתאונה, שרדה גם הפעם). 

 

נראה כאילו זיו נמצא היום במצב של פוסט-טראומה, ומבקש לרפא את עצמו בסיוע התערוכות האחרונות שלו, שבהן מוצגות עבודות הקשורות לשואה ולהוריו, שהיו חלק בלתי-נפרד ממנה.

  

"עד שלא מצאתי את השרטוטים של בניית התנור לשריפת גופתו של אייכמן, לא הרגשתי שיש לי עניין להתעסק בשואה", מתוודה זיו. "לא דיברתי עם ההורים שלי על כך. אמא שלי הדחיקה את הנושא, ולא רצתה לדבר עליו, ואילו אבא שלי כן העדיף לדבר על החוויות שעבר, אבל אני לא הקשבתי, כי הוא דיבר בלי רגש. הגילוי של תרשימי התנור בבוידעם (עליית-הגג) היה נקודת-המפנה. אני רואה את הרישום העיקרי של התנור, עם הגופה שבתוכו, כציווי מאלוהים: 'התחל להתעסק בהורים שלך, והתחל 'לחפור' על-אודותיהם!'."

והוא אכן החל 'לחפור' לא רק לגבי הקשור בהוריו, אלא בשואה בכלל.

 

"הלכתי מהתנור אחורנית", הוא מספר, "ונפגשתי עם (וריאיינתי את) כל האנשים שנפגשו עם אייכמן בשבועות האחרונים לחייו, כולל השומר עם המספר על היד, ששמר על אייכמן אחרי פסק-הדין ואחרי גזר-הדין."

 

העיסוק בכך נהייה ממש כפייתי, כמו הציורים שהחל לצייר מתוך מה שהפנים לתוכו, והוא מספר את הדברים בסרט כאילו הוא מרואיין. תוך-כדי העבודה למד להכיר יותר לעומק את אביו, (״הוא מעולם לא חיבק אותי, ולא נתן לי לחבק אותו.״)

 

"יצאנו מזוככים, עם תחושת השלמה משפחתית."

כשהייתה אמו, סוניה, על ערש-דווי, סיפר לה, שהוא מחפש סוס-נדנדה מעץ, כדי לצייר אותו, בלי לדעת את הסיבה לכך- "סתם אוהב את זה." ואז אמו, ששמרה על שתיקה כל השנים, נפתחה, כשהדברים זורמים מפיה, וסיפרה לו על עברה באושוויץ, ב"בלוק קנדה", שבו הייתה אחראית על איסוף צעצועים, ביניהם גם בובות וסוסי-נדנדה מעץ, מילדים שנשלחו לתאי-הגזים. היה עליה למיין את הטובים ביותר, שאותם העבירו לילדי הנאצים.

 

אריה ברקוביץ, אוצר התערוכה החדשה של זיו, מציין בהתרגשות, שדברי האם דחפו את טולי לפרץ יצירתי חדש ומרתק. "רוב התערוכה הפעם הוא לא על התנור, אלא על השואה; על הבלוק של הילדים שנעלמו. הציורים החדשים של טולי מצוירים על נייר שקוף, בטכניקה אופיינית לו- פנדה דחוסה ואקספרסיבית, שיוצרת שכבות על שכבות; עפרונות כאלה בחריטה, שרואים אותה משני צידי הדף. הצד הזה של החריטה, הקשקוש הזה בכפייתיות ומילוי הדף עד הסוף, אינם משאירים אוויר לנשימה, ומחזקים את האמירה המיסטית-מסתורית. העבודות מונחות בחלל הגלריה על מבנים דמויי עריסה ילדותית, או על מגלשים של סוס-עץ, שמתנדנדים בתנועה קלה ומתמשכת, שאינה מובילה לשום מקום, כמו רוצה להזכיר לנו, כי את הנגזר לא ניתן לשנות; את הילדות האבודה של הילדים הנספים לא ניתן להשיב. העריסות של טולי הן ללא ילד, אלא עם ציור-זיכרון של בובה, שלדי בובות שחושפות את הקרביים שלהן, ומבקשות מהצופה, כעדים אילמים, לחדור פנימה, כדי לחוש את מה שעבר עליהן."

ועל-אף שההתמקדות הכפייתית הפעם היא בציור דמויות שאינן עוד, כשזיו מדבר על רגשותיו, הוא נצמד שוב למוטיב התנור, שעובר כחוט השני בסרט "התנור", שאותו ביים בנו, נועם זיו, עם הצלם רון כצנלסון. טולי זיו חש, כי בניית התנור לשריפת גופתו של אייכמן היא מעין אנדרטה, שביקש אביו להותיר לזכר משפחתו, והוא מתעד את הדברים באופן אישי. הפקת הסרט נמשכה שנים רבות, ולוותה בקשיים נפשיים כבדים. "בזמן הצילומים נפלטו ממני אמירות על-אודות המשפחה", הוא מתוודה, "אך בני נועם היה מספיק בוגר, כדי לא להתייחס אליהן באופן אישי. היה קשה, אך בעקבות הסרט נוצר ביני לבין נועם חיבור של אב ובן, שלא היה לפני-כן. יצאנו מזוככים, עם תחושת השלמה משפחתית של בני דור שני ודור שלישי לשורדי-השואה."

קישור לסרטון "התנור: אנדרטה למשפחה

 https://www.youtube.com/watch?v=wbwjU0CgWuY

הכותב הוא חבר באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית ומועצת העיתונות.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר