פרידריך ניטשה סבל כל חייו מבדידות, הרחק  משאון החיים בתוך נוף של  אלפי מטרים מעל פני הים,חלם וכתב את "כה אמר זרתוסטרה" את "שינוי הערכים" ו"מוסר של אדון  ועבד". היתה זו בדידות של חולה  כמעט עיוור,חולה קיבה עצבני וגרוי.  תוך עשור היה נתון בבריחה מטורפת מעצמו ומהעולם. נדידה בין מאות חדרים,בתי מלון, חדרים מרוהטים, עובר תמיד בין היסורים העצבניים. ראיתו  ועיניו הדומעות מכל מאמץ קריאה. מצב רוחו בגוף זה  הרגיש ככספית, מעליזות פראית למלנכוליה  שחורה, כל כולו עצבים. מכונת הכתיבה אחת מהמתנות היקרות שקבל מאמריקה הביאה לו אפשרות  ביטוי  חדש ומקל יותר.

        באוניברסיטת בזל הוא היה אחד מהמורים האהובים והשנויים במחלוקת. ריכרד  ווגנר היה  קרוב ללבו מהכל והקרע בינו לבין "האיש השלם ביותר"  נטל ממנו את מחצית מקשריו. לדבריו  "מי שהכיר אותי באמצעות ווגנר נוטש  אותי למענו". אחותו שהיתה קשורה  אליו נסעה אחר בעלה  מ

עבר  הים. ברנדס  סטרינברג, היפוליט טן,ראשוני המכירים בו רחוקים מלהשפיע  על חייו המוזרים. הוא נודד מבדידות לבדידות. בטורין הוא נתקף טירוף,אין אף ידיד לידו  ומוח נהדר   זה   נשרף. 

     פרנץ אוברבק,פילולוג, פרופסור וסופר לא היה רבו של ניטשה, לא תלמיד  כמו פטר גסט, לא עמית להגות  כמוח רודה, לא קרוב בדם כמו אחותו. אוברבק היה ידיד בלבד. הוא משרת את ניטשה בכל :דוור,סוכן,בנקאי, מנחם תמידי מרגיע. הוא המשען

היחיד בקיומו הרופף של ניטשה. אליו  הוא יכול לשלוח את  מבטו "באמצע החיים הקיף אותי אוברבק הטוב". מכתביו לידיד מכילים את כל הפרטים על מצבו הגופני, על כל ליל נדודים, זעקות יאוש  על הקריאה פורצים כשטף דם "הקל על עצמך, מות"

כותב ניטשה במר ליבו.   הוא מטיל את הכל על ידידו, מבקש זן מיוחד של  תה, תנור  שחסר לו.

    15  שנים של ריחוק, שנפסקו רק  ע"י פגישות מקריות לא אבדה  "האיתנות המתונה". כשאוברבק מקשיב בלב פתוח לכל תלונה, מנהל את עניני הרכוש,שולח מצרכים מיוחדים הדרושים לקיבתו המגורה  של ניטשה.

   ידידות המתקיימת 15 שנים לא בזכות יצירותיו של ניטשה אלא על  אף היצירות. אין הידיד יכול להתלהב מהספרים, יש לו התנגדות מוסרים להם. אבל שני אנשים אלה הקשורים בקשר  עדין ואינטימי עוקפים זה את  זה בזהירות בתחום  היצירה.

ספריו מוגשים  לידיד ובאחד מהם  הוא רושם  "קרא אותם מלפנים לאחור, רכז את כל  כוחך,את כל רצונך הטוב כלפי. אם לא תוכל לשאת את הספר אולי תוכל לשאת מאה פרטים שונים" הידיד מצטדק שלא הבין את  היצירות  ובכנות הוא מוסיף "נבצר ממני להעמיק בהם".

       מרסל פרוסט צרפתי 1871-1922  כבר מגיל 9  אפשר לומר שהוא חי-מת,ילד זקן שכל הנאות החיים, משחקים,נסיעות,תנועות,היו אסורים עליו, כל אבק פרחים הכאיב לאבריו. הוריו העשירים   הועידו אותו ללמודים ולקריירה דיפלומטית, אבל בריאותו הרופפת מכשילה  את כל   כוונותיהם. עד שנתו ה-35 הוא מבזבז בטרקלינים,חי  חיי  בטלה טפשיים. כאיש צעיר ביישן מלא יראת כבוד לחברה הגבוהה ,האריסטוקרטיה של   סן ז'רמן  מקבלת  אותו. הוא נדיב שופע מתנות מזמין ומכבד את כולם. במלון  ריץ בפריס הוא מפורסם בהזמנותיו ובתשריו העצומים. לא  מבקש דבר לעצמו. הערצתו נתונה לגינוני

טקס. ספר הנימוסים הוא  כספר קודש עבורו. כל שערוריה  ורכילות מרגשים אותו. כשהוא  עולה על משכבו ושנתו נודדת הוא 

רושם   על פתקים מה ראה ושמע  באותו יום.

   יש לשאול האם פרוסט חי חיי סנוב מטופשים ללא תכלית או שהוא הולך לטרקלינים  ככימאי למעבדה, אוסף חומר כדי ליצור יצירה גדולה ? האם תאווה מטורפת זו להבנת גינוני הטקס  היא צורך חיוני עבורו.

    בשנת  1903 מתה אמו ממחלה מחמירה שאין  מרפא לה. הוא מסתגר במנזר והופך להיות כאחד הפועלים העובדים בהתמדה. בלילות גופו רועד  בעויתות, 3 כותנות לגופו,לידיו כפפות , באח בוערת אש,החלונות סגורים. וזה לא מונע ממנו בערבים לצאת  לראות קצת הידור, להרגיש משהו מאוירת הזוהר האהובים  עליו. יוצא  החוצה כדי לשוחח עם כמה  אנשים, המרכבה מחזירה אותו עייף עד כלות. פעם ביקר במלון כדי לברר פרט הנוגע לאריסטוקרט מכובד, פעם  נפגש עם   פרוצה מפורסמת רק כדי לשאול האם  שמרה את הכובע שחבשה  לפני  20 שנה, פרט שהיה חשוב לו בתיאור אודט,דמות מספרו.

    במיטתו על גבי לוח המונח לפניו  את  בורא את  הרומן  "בחיפוש אחר הזמן האבוד" יצירה אפית רחבת  היקף ספרים שהחלה  להיכתב ב-1905 עד 1912. 3 כרכים שלאחר ההרחבה  ובעת הדפוס הפכו ל-10 כרכים. 

המו"לים מסרבים  ודוחים את ספריו עד שנמצא מו"ל אמיץ. הכרך הראשון  יוצא ב-1913 ואז פורצת מלחמת העולם. לאחר פרסום  5 כרכים במתחילה צרפת  ואירופה להבחין ביצירה. אז כבר פרוסט בדל אדם, במיטה אינו  שוכב כי  הוא מרגיש  כבר את הקבר. מסתער על המוות כשהוא מנתח את מצבו עד הרגע האחרון. בהסתכלות  חוץ גופית הוא מתאר את  הסובב אותו :

פתק בלי נקרא, תרופות שנשפכו על הארונית. הוא סוטר למוות על פניו, גובר על האימה  כשהוא מצוטט לו.