דרך 19 סיפורים לפני השינה שהשמיעו   לורה הקטנה  היא למדה מה קרה למשפחתה בשואה.

   הספר  כתוב בגוף ראשון  בשפה  לא מתיילדת, זכרונות המועלים מאז  ילדותה של ילדה זהובת תלתלים המלווים  אותה ומתארים  את החיים של עולים  חדשים בשנים הראשונות להקמת המדינה.

  " זה קרה  כשהמורה בכתה א' קראה: שפרינצה, שפרינצה  ברג" נאחזתי  בחצאיתה של  אמי  וצעקתי אני ורה לא שפרינצה".

ורה נולדה בסלובקיה בעת הכרזת מדינת ישראל. הסיפור לפני השינה  נולד בהיותה כבת 5, כשאניקה  אחותה המבוגרת התחילה :

פעם אחת בארץ רחוקה רחוקה...  דרך  19 סיפורים כאלה אנו מתוודעים לקשרים  המשפחתיים   של  4 נפשות, משפחת  ברג

שתחילתה  במיכלובצה    סלובקיה, שיינדל  האם ויאקוב האב.

   ורה ילדה סקרנית  תמיד שואלת ובזה מעלה את כעסה  של  אמה "אף פעם  אל תגעי בחשמל כשאת יחפה, אילונקה הבת דודה  ראשונה  שלנו מתה בגלל זה"   "אני רציתי לדעת איך מתחשמלים אבל  לא היה לי מי שיסביר "  ורה אוהבת  לשחק כאילו היא אניקה,   אחותה, לובשת שמלה ארוכה ,כפפות ארוכות ומדמה כאילו היא מעשנת , מרמזת למלצר "קפה בבקשה וגם  שטרודל" "כבר מגיע" עונה המלצר הדמיוני. לוקחת ספל חרסינה  מרימה זרת ושותה בשקט בלי   להשמיע "קולות מהשפתיים" . "זה הכי וולגרי בעולם, ורק אנשים שלא קבלו  חינוך שותים ככה".  היא אהבה להקשיב לשכנים, לחברים שהגיעו לשחק קלפים עם הוריה, ותמיד  שאלה שאלות  מי  אלה, איך אתם הכרתם אותם ועוד כהנה וכהנה..

מהשיחות האלה רקמה  וממציאה  סיפור לעצמה.    ועוברת  לתאר את  היום יום. פתיליה ומנורת לוקס  שדלקה כל שעות היממה. הפרימוס חימם מים שהיו  מועברים   לפיילה. ורה היתה היתה מתרחצת ראשונה אחריה  אמה, אביה ולבסוף אניקה ובעלה. בחלק המזרחי של החצר היה כוך קטן סגור בלוחות עץ, זה היה בית השימוש שהגדולים קראו לו " התורכי" בלילה אמה היתה מכניסה לבית  "בילי" שזה סיר לילה בסלובקית. לורה היה בילי פרטי עשוי מחרסינה ופרח מצויר, אבל היא אהבה את בית השימוש שבחוץ, עומדת מעל לחור השחור ומסתכלת לתוכו.

   כשהיתה במיטה היא מעכלת את  מה שראתה ושמעה במשך היום ומפנטזת ונותנת לדברים  לקרות  מעבר לפרופורציות.

כשהסיפור לפני השינה  מתאר את  החתונה של הוריה, היא עוצמת עיניה ורואה עצמה  כשיינדל עם כל מיני כובעים רחבי שוליים שמסתירים  עין אחת וראשה מורכן, כי היא משחקת   אמא ביישנית.

    ענין האוכל   מעסיק את ורה ואמה שתוחבת לה כל הזמן   מיני אימרות "אם היו נותנים לנו בלאגר רבע מהבננה הזו, היו מנשקים את  הרגלים של מי שנתן  להם" כשהיא סופגת נזיפות במיוחד כשהיא מרטיבה "עצמתי עיניים חזק ושכבתי בשקט רק לא לעשות בעיות ולעשות מה שאומרים לי כמו שאמא עשתה בלאגר וזה מה שהציל אותה".

   לא פעם היא  שומעת  את אמה  מתעוררת  ובוכה שרודפים אחריה.   "אבא היה יוצא  לחצר ומביא לה מים  וממלמל , צו'ש

צו'ש עכשיו  כבר די. פעם אחת שמעתי אותו  צועק "מאמא, מאמא" בכה כמו תינוק. ישבתי במיטה והדם  שלי נעצר בתוך הגוף".   אנקדוטות   מימי הצנע  שהיום  כבר אינן מובנות.בפרק "כחול  כביסה"  : " בימי רביעי יום כביסה, הדוד הגדול יושב על הפרימוס כשהמים רותחים אמא משפשפת על קרש כביסה, מקל גדול מעץ  בוחש בתוך כל מה שיש. בסוף מכניסים לסיר "כחול כביסה" שלמרות  צבעו הוא יודע לעשות שהכביסה   תצא לבנה כשלג".

   כך הולכים ונרקמים  המושגים של חיי צניעות עם  פעמון מוכר הנפט או   מחלק הקרח, או תיאור נסיעה  באוטובוס של

ורה עם הוריה   למושב בו גרה דודה פאני, יוצאים עם  2 סלים גדושים לקראת חג הפסח. בזמן הנסיעה  עולה פקח "קונטרול

פקח" נשמעות לחישות של הנוסעים, ולא פעם   תרנגולת נשלפת מתוך הסל ויורדת  בידיו של הפקח מהאוטובוס.

   ספר נעים למקרא  השפה רעננה  שמחזירה כל אחד לימי העבר.