תרשים  שושלת יוחסין בפתיח, תעזור לפותרים להתמצא בסבך האירועים האמיתיים ובפרקים יוצאי הדופן. בהם: 3 אדמו"רים, אחד חוקר מקרא ואוראל אקוסטה אנוס האמת.   אלה האבות המייסדים שצאצאיהם יטוו את העלילות שכל אחת מהן מיוחדת בפני עצמה.

   המסע יתחיל ב-1096 ויסתיים ב- 2025 (הרחק משנת מותו של  דני אשכנזי)..יתחילו במסע  האב שטפן ארהארד מזרע אוריאל אקוסטה והרמן שטיגליץ מבית ר' אברהם גייגר רפורמי וחוקר מקרא.  הזוג המוזר הזה יסע באוטומוביל מפרנקפורט  ב-1934 מסוג מרצדס-בנץ (אותו דגם שהפירר נסע בו) לעבר פלסטינה.

   האב נשלח מטעם הותיקן להחזיר "למוטב" את  אנשי מושבות הטמפלרים בארץ לחיק המפלגה הנאצית וכן לגלות את אחד הסודות  השמורים של הכנסיה : כתובות מרוססות בירוק אשר נמצאו על קירות ארמונות , מבצרים וכנסיות,  דומים בתוכנן בלתי

מפוענחים.  שטפן מראה לחברו היהודי הרמן פתק אחד מצולם מאחת הכתובות  :"פלוגה   א'  אוגוסט 1950 גדוד 13 גולני,

6.5.1951 ".

   מרגע שהם  יגיעו  ליעדם, הסיפור ינוע על כמה  צירים.       בארץ הוקם גטו קה-צט חפצי-בה ליד חדרה  קופי אחד לאחד ממחנות  העבודה וההשמדה  בזמן השואה.. אלא  שכאן  ערבים עטוי גלביות יזרזו את האזרחים  ויקללו כמו הוואכמנים  הגרמניים . 

    ציר נוסף הוא  פתרון התעלומה  שמלווה אותנו שנים, מי רצח את חיים ארלוזורב. הפתרון שמעלה  אשכנזי מתחיל  עם היחסים  שהיו  או  לא, עם   מגדה  אשתו של גבלס. חיים  היה נציג ההסתדרות הציונית בפלסטינה  שמגיע לברלין   ב-1933 לעשות עיסקה  עם  גבלס.

   ציר נוסף איך מגיעות הכתובות לגטו, מי מפענח אותם ומדוע הם קשורים  למחבר הספר, דן אשכנזי.

   בנוסף   להתפלגויות  אלה , איך  קרה  ש"מלון שטיגליץ" בוינה  עובר לידיו של שאול בנו של הרמן  שטיגליץ.

בעוד כל ציר  עומד כסיפור בפני  עצמו, כולם יחד מכילים את הדמויות הספרותיות שיש להן אחיזה  במציאות. לדוגמא: אמו של  אשכנזי  ממשפחת פולניצר  קשורה לאדמו"ר   מקאלב-יצחק אייזיק טויב שמניבה לנו גם את טיבי, לילית ויהודה'לה  כל אחד מהם   הוא פיון על לוח השחמט העלילתי.

    הימים הם ימי מלחמת העולם השניה ובארץ הכינו תוכנית להתבצר על הכרמל כדוגמת מצדה במידה והגרמנית יפלשו. התוכנית  לא יוצאת לפועל  ואשכנזי בספרו משנה  את מהלך ההיסטוריה. הוורמאכט כובש את פלסטינה וגטו מוקם בשם  "קה-צט חפצי-בה".

     בגטו נפגשת לילית (דמות מרכזית שתופיע  בהמשך בסצנת הקרקס שיוקם  בגטו) עם שלמה'לה מצאצאי  האדמו"ר מלאלוב, שהוא מקבל את התשדורות הסודיות, מתחבר  למכשיר קשר של הפלמ"ח  שהוגנב  ומוחבא  בתוך ספה ישנה

על גג בנין  בגטו. הצופן הפותח את  התשדורת הוא  קטע מהסידור אותו משמיעים כשפותחים את ההיכל (ארון הקודש).

סליל ארוך של ניר מנוקב מתעד את  מסר המורס, , קוי אורך ורוחב  מצביעים על הארץ, מד הקואורדינטות מקבע  גם את העיר

ואת  הקהילה היהודית  שבאותה  שנה  הושמדה, נהרסה,נבזזה, וכך  קרה באותן ערים :אומן 1768, אודסה 1905, מגנצא 1096, נמירות באוקריאנה 1934, סרנץ הונגירה 1761, יורק 1881 אנגליה.   ומדוע ערים   אלה מוזכרות כאן, כי בכל מקרה שכזה  כוח נעלם שאינו ידוע לא למותקפים ולא לעושי  הפרעות, משהו מסתורי לא נותן להשלים את  מלאכת ההשמדה.

כשהפורעים מגיעים לאותה   עיר ומתחילים  במלאכתם, הם  נפגעים מכדורי ברזל , במטחים של צנורות הפולטים   אש וכשהכל   תם,  גופות מרוטשים   מחומר בלתי ידוע מוטלות  לפני החומות וברחובות, ורק כתובת מרוססת בירוק  נמצאת  על  אחד הקירות :

 "פלוגה  א' גדוד  13 גולני," ותאריך שמשתנה  מפעם   לפעם ביחס  לאירוע  שהיה.

   אז מה הענין של צה"ל  ופרעות ביהודים?  כאן הוא  החלק האישי הפרטי של  אשכנזי. בהיותו חייל בפלוגה ובגדוד המדובר, תקרית  שהתרחשה   ב-25.1.68  צרבה בו  צלקת שאינה מגלידה  ונסחפת איתו  כל השנים. חבר טוב מהצנחנים   סטודנט  בשם מאיר רוטשילד  שהסופר מיחס אותו   בספר  כ"בנה "  של לילית  מגטו תל אביב.  זה היה  על גשר אלנבי ,אשכנזי היה באותו יום בחופש, הירדנים פתחו  באש והרגו 2 מהחיילים, רוטשילד  קם משנתו ומיד  רץ יחף לעבר הגשר כדי לעזור, נהרג אף הוא. ועל כך   אשכנזי  מכה על חטא "מדוע לא  הייתי שם, הייתי אומר לו: אל תקפוץ כמו שמוק ישר אל הגשר הם כבר בין כה וכה היו מתים לפחות תחכה  שיורידו  שם מסך עשן".

    אשכנזי  בעל אינטלגנציה גבוהה, רב אופקים, ידע וסקרנות ללא גבולות, מפגין   בספרו  מינעד רחב של  מיני נקניקים כעכי  פרצל,כיכרות  ולחמים למיניהם, קתלי חזיר  ובקבוקי  יינות כיאה לאנין טעם, מצד אלה יודע מקומות,רחובות וערים  וכן   שולט בידע בכל הקשור לצבא הגרמני על דרגותיו  וסוגי הנשק.  ועל כל אלה  אינו בוחל לכתוב על סצנות מין ברוטליות, סדיסטיות לא מצונזרות בצורה ציורית.  כל אלה מגיעים לידי ביטוי  בכמה  דרכים הפרוסים במהלך  הספר כמו הקרקס. 

    האב שטפן מכין  בחפצי-בה    מופע יוקרתי  של קרקס  לאורחים חשובים שהגיעו בהם גנרל ריטר פון תומא, דר' מנגלה ורומל. הוא טווה  את מבנה האוהל, מכין צוותים  של לוליינים  מאלפי חיות  והכל כדי     שבסוף   ההצגה  תתמלא הרצפה  בגופות מרוסקים  לקול תשואות הקהל.

     עוד מנה   שכזו של  סיאוב  ורתיעה  הוא  מכין לנו   דרך  "מלון  שטיגליץ" בוינה .שאול בנו של הרמן  שטיגליץ   שיודע שהמלון היה שייך לסבו  וסבתו  שהושמדו בשואה, חוזר ובידו  הצוואה שלהם   שהנכס  שייך לו.  משפחת לבנבראון שהחזיקה במלון,  האב אשתו בתם ליבשן ובנם רודולף   עוברים על בשרם  את  הנקמה ששאול  בונה להם  בצורה  נוראית והכל דרך   התעמרות  מובנית של השפלה וסוגי מין  שונים ומשונים.

     הספר הזה  הוא טלטלה של הלוך ושוב, טלטלה אניגמטית  מטובלת  בהרבה הומור.

    והסוף?  הסוף כנראה  הוא סוף הספר ,הן של הסופר והן של  המדינה, כי אשכנזי  מסיים במשהו דמיוני ואולי הגיוני:

הרצליה הבת של שאול    המאוהבת בערבי בשם חן-יונס מרחפת   50 מטר  מעל תל אביב , אחרי  רעידת אדמה שבלעה  את הכל מתחת למים בשנת  2025.

   זה כנראה הפתרון האידיאלי שמנגיש לנו אשכנזי  וכדבריו :  "מה שלא עשתה הארץ המשותפת  כשחיינו עליה, עשו מי הים שכיסו על הכל"..  ועוד סוף לסוף,    אי אפשר שלא לקנח בעוד מוסכמה של ניפוץ   פרות קדושות    ואשכנזי  עושה זאת  דרך

הגדת פסח משלו רק בלי חיתוכי העץ שכה היו אהובים עליו : מעשה ברבי אלעזר המושך בגזר ורבי יהושע דם נידה ורבי עקיבא

נרו יעיר  שהיו מסובין  במיטתה של נפקנית פולניה והיו מספרים עמה   עד שבאו תלמידיהם  ואמרו להם: רבותינו  הגיע זמן קריעה.  והנפקנית : רחמונעס יידן, א ביסעלא נאחעס  יידן...  וכך הלאה.