אם יש ברצונך לדעת מהי יפו, לך לאורכה ורוחבה של השדרה החוצה את העיר, כי השדרות הן  ה-D.N.A  האמיתי של העיר. רק עצי הפיקוס,השקמה והוושינגטוניה הם העדים  האחרונים לעברה המפואר.

   ב-1915 בימי השלטון העותומני,מושל העיר חסן בק מנחה את האדריכל גדליהו וילבושביץ לתכנן את השדרה  ברוח השדרות של הברון אוסמן בפריז. השדרה היוותה גבול בין הפרדסים במזרח לבין האזור המערבי הצמוד לים.

     עם כניסת האנגלים לארץ השתנו  גם שמות השדרה מ"שדרות ג'מאל פשה" ל"שדרות המלך גורג'". כיום  השדרה מכונה

"שדרות ירושלים".. וכמו  שהשלטונות התחלפו מתחלפים  גם אדריכלים,מהנדסים,מתכננים בריטיים,מצריים ויהודים, כולם  תורמים ל"תגלחת" השדרה. זה מוסיף,זה  מזיז וגם מוחק. וכך נעלמו  להם ככרות,מעגלי תנועה, בתי קולנוע,קיוסק,מגדל מים,שנאי חשמל, בהם עבודות מאסטר פיס של אדריכלים ידועי שם  ורק  שמותיהם נשארו בדפי  ההיסטוריה.

   בשנת  2015 משיקים את התוכנית לסלילה השדרה שתיהפך ל"פלא" טכנולוגי סמל לחיים מודרניים, היא הרכבת הקלה.

    בהינף יד ובהסכמה  של  הגורמים הרלוונטיים , נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) מצביעים על  ה"קורבן" הראשון,העצים העתיקים.  לזה מתחיל מאבק ציבורי "עד כאן, אל תגעו לנו בפיקוסים".

     אנשי ציבור, אדריכלים,אמנים ובעיקר חברי קהילת "בית הבאר"  מיסודה של יורם גורדון-בר,  עם "צבא" המונה  40 איש בני 65+ מביאים  בסופם של  דברים, ש-26 פיקוסים ישארו  במקומם.  "החזון"  של  החבורה הזו מוכיח עצמו  ומהו החזון:  לבנות  חברה טובה יותר,  בה  קיימת העזרה ההדדית,  קשרים עם   קהילות  אחרות  בעיר כמו ערבים, העשרה של חוגים, קורסים וטיולים. 

   פגשתי את  אנה ואדם (אנדרי) פרי שעברו לפני  9 שנים   לבית טמפלרי, 3 ילדים בוגרים,שניהם   אנה ובעלה  בעלי מקצועות חופשיים  ועדיין נשאר להם זמן להיות מעורבים בקולקטיב חברתי, בה ההחלטות ניתנות  בהסכמה.

    באשר  לסביבה   שמשתנה  לכולם   עם הפרויקט, כשהתחילו  החפירות,הדחפורים, הכלים הכבדים, הרעש האין סופי ,מי

שנפגע הראשון היו הסוחרים משני  צידי השדרה. ולא די בכך, בשנת  2019 הוצפה העיר עקב  החפירות, ולא עוד אלא  שהקורונה  אף היא   עושה שמות וכך  שהיאוש הוא הלקוח המתמיד  של בעלי החנויות.

   החבורה של "בית הבאר" ישבה על המדוכה  והתחילה  לזרוק רעיונות כיצד לשפר  ולהסתיר את  כיעור  הגדרות. הועלו הצעות שונות  והפתרון   האידיאלי היה   לחבר ציורים גדולי מידות 1 מטר על  1.5  שיוצמדו  באזיקונים לגדר.  אלא  איך   למצוא את החומר  המתאים  לכך. נשלחו החברים לבדוק  ולנסות והתוצאה  היתה  "פלריג - פלסטיק בצורת אריג". הנהלת  נת"ע  היתה מודעות לרעיונות אולם הם סרבו בטענה " בחורף העבודות יפילו את הגדרות".

   בין לבין  הגיעו חברים  לראיין את הסוחרים לשמוע את דעתם, אפילו  צילמו והדפיסו את  דיוקניהם עם כיתוב בעברית ובערבית.

    היום  460 עבודות לא מפילות את הגדרות ,הן רצות  לאורך   3 וחצי קילומטר. הסוחרים   לאט לאט מתחילים לחייך לעבר

הקהל העובר מציור לציור ולהינות מהמוזיאון  הפתוח. מבול היצירות לא מפסיק להגיע   וכל  3 שבועות  משיקים קטע חדש.

    מי  הם  הלוקחים חלק  בתערוכה,  למעשה כל אחד עם יצירה  מקורית מוזמן . כמו"כ מוסדות חינוך  ,ציירים ועמותות כגון: "קוים ומחשבות" "טביתא" "מוזות" "כנפים", תיאטרון גשר וביה"ס ניסן  נתיב, כולם  מוסיפים למאגר.

    ולמי שיש עין בוחנת יכול לתאר לעצמו  שלרגלי הבתים  האקלקטיים המשוועים לשימור, מעבר למרפסות המפורזלות האכולות חלודה, הציורים   לאורך השדרה   ניראים ככבסים התלויים לייבוש או כלהקת בעלי כנף  שירדה לנוח על הגדרות השמחות.