מס' צפיות - 208
דירוג ממוצע -
הגברים של שג'אעיה כבר לא בוכים בלילה,הם השאירו את הדמעות בהרי הקרפטים ברומניה
התוכנית של "עובדה" על אסון הנגמ"ש בעזה שודרה לראשונה בשנת 2018 והוקדשה ל-7 החללים שנפלו בפעולה זו.
מאת: מובי דיק 23/07/21 (14:24)

  זה קרה ביולי שנת 2014, הימים ימי מבצע "צוק איתן", 2 נגמש"ים מתניעים  עם הקריאה בקשר  :"צאו להתקפה, התקפה סוף, כאן קודקד".  בנגמש"ים  19לוחמי גולני, טיל אחד פגע ישירות באחת מהם, 7 לוחמים נהרגו,גופת אחד מהם  נחטפה ולא הושבה עד היום.

   אצל  ה-12 ששרדו   מאז  חלו  תסמינים   של פוסט-טראומה.

   בספטמבר 2016 יצאו הלוחמים  ששרדו לשבוע לבקתה מבודדת בהרי  הקרפטים ברומניה. כל זה התאפשר בחסות העמותה 
"בשביל המחר" , הפועלת על בסיס התנדבותי כבר 11 שנים. המטרה לשחרר לחופשי את כל המועקה והסבל מאז המבצע שרובץ על 
ליבם   של השורדים   משבש את חיהם וחיי  הסובבים אותם. איתם יצאו  רוני  סימונס פסיכולוג לשעבר של המוסד, המטפל דותן חיים ממכון וינגייט וכן הצלם והבמאים  עמרי ארנהיים וגלעד טוקטלי.

   בלב השקט,הרים ומי נחלים מפכים, דינדון פעמוני הפרות וגעיות הכבשים בשבילים, עשן המתמר   מארובת ביקתה כמו באגדות,יכלו הלוחמים  בעזרת  אנשי המקצוע להתמקד ולהגיע  עד לתוככי נפשם, להיפתח בפני  החברים שחוו את אותם רגעי  האימה, ואולי סוף סוף  להגיע לחוף מבטחים.

  ניסן מושייב-קשר כוח, מתחיל את סבב  הוידויים : "יצאתי לפי הפקודה של  אוהד רויסבלט מפקד המחלקה, החוצה מהנגמ"ש  כדי  לראות  מדוע רואים גיצים. היה חושך, מאז ומתמיד פחדתי מהחושך ופתאום פיצוץ העיף אותי  נשארתי לבד ובחושך, וזה מה שהרג אותי, התחלתי לצרוח : נח, פומרנץ, היכן אתם. חשבתי אולי לברוח אבל מיד עצרתי כי אם אברח ארגיש את עצמי אפס".

   אוהד גם הוא  ניצל כשיצא מהנגמ"ש לראות מה קרה  שהרכב נעצר :"שכבתי לבד פצוע, גררתי את עצמי לכיוון ניסן"

   איציק סעידיאן (שלאחר כמה  שנים   הצית עצמו) מטייל בשביל עם בר   בעוד שהכבשים עוברות בשביל, הוא היה שקט מאוד 

גם  כאן ברומניה, רק עיניו הגדולות בוערות כשזקנו עוטף את פניו.  אומר  משפטים קצרים "לי לא  נסגר המעגל".

בר :"אני שנתיים לא ישן בלי שהדלת תהיה סגורה או  שהקומה  הראשונה  תהיה עם סורגים. בר זריהן הוא חובש  ממשיך את הסיפור שלו :"יצאתי מהנגמ"ש ,רואה בחושך את אוהד ,התחלתי למשש אותו. אחת האצבעות  שלי נכנסת לתוך חור וכך עוד

אצבע וגם ברגל השניה. רצה לי מחשבה אולי יש עוד פצועים, אולי אני יכול לעזור".  פונה אל     גיא גרוסמן סגן מפקד של הפלוגה "אבל אתה גרוסמן לא נתת לי ללכת לראות אם יש עוד פצועים, סחבת אותי מהווסט, הרגשתי  שלא עשיתי מספיק, כעסתי עליך גרוסמן".  והוא ממשיך באותה נשימה מנסה   להעביר  לכולם מדוע  היה לו חשוב כל כך  ללכת לנגמ"ש  הפגוע  ולראות מה אפשר  היה להציל .  "באותו יום בבוקר הלכתי עם פומרנץ ושאלנו אחד את השני איך   אנחנו מרגישים, אמרתי לו

אני  אמות בשבילך והוא אמר לי, אני אמות בשבילך. בשביל זה הייתי מוכן  עם כל המרגמות והיריות לרוץ לשם, כי הבטחתי לו

שאעשה הכל בשבילו ובשביל כולם". 

    בין לבין הפגישות הנערכות במעגל,  הם יוצאים לשיטוט בסביבה, דותן חיים  דאג להפעלות  כמו  מעבר בין   חבלים, החלקה באומגה,או  קומזיץ . והם חוזרים  להיות ילדים משוחררים  כשהחיבוקים וקריאות "אחי" אינם מהפה ולחוץ.

   שמואל  מליקוב נהג  הנגמ"ש :  "לא ספרתי לאף אחד בבית שאנחנו נכנסים לעזה. אחרי שהנגמ"ש מתפוצץ נשארתי לבד  אחרי שכולם התפזרו בשטח  לא יודע לאן ללכת, הייתי צריך מקום היכן לישון. הגיעו  3 "נמרים" מכוח שאינו מוכר לי, (הנמרים  בטוחים יותר ומוגנים מאשר הנגמש"ים). אמר לי  אחד המפקדים תעלה   למעלה  לאחד מהם. אבל  כשראו אותי שאני   שם על המדף,  הם אמרו אין  לנו מקום , החיילים שלנו  חשובים יותר. ואחר כך שמעתי אותם מתלחששים שאני  מסכן אותם. אני  שאיבדתי את החברים שלי לא פתחו לי  למרות ששמעו  שיש מחבלים בסביבה".  

    מליקוב מסיים את סיפורו, כולם כאחד ניגשים אליו ועוטפים אותו בחיבוק.

   שלומי מימון היה החבר הכי טוב של  שאול אורון שגופתו  נחטפה ועדיין  נמצאת אצל החמ"ס. "אני  הייתי בשטח הכינוס. שמעתי על הנגמ"ש. התקשרתי בדמעות אל אבא לי ואמרתי לו :כולם מתים. למעשה נטשתי את המשפחה של אורון, שתתמוד

לבדה, לא בא ולא   שותף לצרה שלהם".   כאן החבורה מבינים  אותו לחלוטין.

    טל  חיקי : "אני  ממש התעללתי במשפחה האמא הדואגת שלי מכינה לי אוכל ואני אומר לה: תפסיקי אל תשבי עלי כל היום.

אני מתנהג אליהם  כמו זבל והם לא מבינים מאיפוא זה בא לי".   אור פרץ :"מאז המבצע הייתי מאניאק  בבית, האחים שלי כולם לא מבינים מה קרה לי, התקשרתי לאחי ובכיתי לו  בטלפון".

    חגי פאנטה-אחראי על המורל המחלקתי לא סיפר עד  היום במסע  כלום. אבל הוא יושב וכותב לחברה  שלו :"באנו לכאן להשלים את הפאזל של כולנו. את תראי בטלויזיה  מה שעבר עלי, שנתיים  אני  מדבר על זה. אחרי שתראי תביני. הייתי  בשטח הכינוס, נכנסנו לנגמ"ש  והיה  "בום"  שלא נשכח אותו..יוצאים מהנגמ"ש  חושך, רואים להבה  עד השמים, זהו עד לכאן  ואף  אחד שלא ישאל אותי שום שאלות".

   ואין יותר נכון מלסיים את הכתבה  בדבריו של עמרי ארנהיים הבמאי " כמה  מאוחדים ומאושרים היו שם, כמו שלמדו בצבא,

אבל אף אחד לא לימד אותם איך לנצח את  שג'אעיה,לנצח את הפחד . הם ינהלו את המלחמה  הפרטית שלהם  עד הרגע  האחרון".

   

 

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר