מס' צפיות - 305
דירוג ממוצע -
"האשה הנואפת" היתכן כי אלבר קאמי ,נתן כותרת זו לסיפורו שלו עצמו ??
אלבר קאמי פילוסוף, מחזאי, סופר ופעיל זכויות האדם, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1957, כותב את "גלות ומלכות" ובין הסיפורים את "האשה הנואפת"
מאת: מובי דיק 09/05/21 (00:50)

   " כל פעם נפתחה ז'אנין  עוד כטפח אל הלילה. היא נשמה,שכחה את   הקור,את החיים המטורפים או הקפואים, את החרדה  הארוכה מפני החיים ומפני המוות. אחרי שנים רבות שנמלטה מן הפחד ורצה כמשוגעת  בלי מטרה, נעצרה סוף סוף.  היא נלחצה בכל בטנה אל המעקה,נמתחה אל השמים המתנועעים וחיכתה רק שליבה יירגע ודממה תשתרר בתוכה. מערכי  הכוכבים האחרונים  שמטו את  אשכולותיהם עוד קצת מטה, אל האופק המדברי  ואז ברוך ענוג לאין שאת עלו מי הלילה ומילאו את  ז'אנין, גאו  אט אט מן המרכז האפל של ישותה ושטפו באין מעצור אל פיה הגונח.  אחרי שנפרשו השמיים כולם מעליה, היא היתה שרועה בגבה  על  האדמה  הקרה..." 

   כך מסתיים  רגע לפני ,  סוף הסיפור "האשה הנואפת" שפותח את ספרו של אלבר  קאמי "גלות ומלכות".

   היתכן כי  סופר  כל כך מיוחד המשתייך לגדולי הפילוסופים של המאה :ניטשה ,קירקגור, קאפקא, ויקטור הוגו,   אוהב ואהוב נשים, יכנה כך  את רחשיה הפנימים של אישה שאינה מסופקת בחייה,חשוכת ילדים ונשואה  לבעל   מתוך ברירת מחדל, המגלה לילה אחד של  כוכבים ואופק מדברי ללא סוף, מה בעצם התשוקות ,המאוויים, החסך  הנוראי  שלה המתבטאים  ומביאים אותה לכדי  פרץ תשוקה  לא  לגוף אנושי אלא  למשהו  מטאפיזי  הגדול ממנה.

   ז'אנין יוצאת עם בעלה  למסע עסקים שלו בלי רצון, וכי מה היה לה להשאר  בביתה,הריק, בלי בכי או צחוק ילדים. הם נוסעים באוטובוס ישן שעות לעבר   המדבר לכפרים קטנים  באלג'יר,  שם ינסה    מרסל בעלה  לסחור ישירות לחנויות  הבדים.

כשהם  מגיעים למלון  עלוב, מישהו מעמיס עבורם את  התיבה בה  דוגמאות  הבדים והם יוצאים לעת ערב  לסמטאות  הכפר.

לאורך כתלי העפר מעליהם   השתלשלו ורדי חורף  רקובים. בשכונה הזו ריחפו  ניחוחות של  אבק וקפה,עשן מדורות זרדים,ריח של   אבן  וצאן.החנויות  שהיו כוכים  בקירות היו מרוחקות זו מזה.

   בסביבה לא ראתה אף אשה אחת, היה נדמה לז'אנין  שמעולם לא ראתה כל כך הרבה גברים,אך איש מהם לא הביט בה. אחדים הפנו   אליה מבט לאיטם כאילו מבלי לראותה,  עקפו  בקלילות ובדממה והשאירו  אותה לעמוד שם על קרסוליה ההולכים

ומתנפחים.

    במלון  על מיטת ברזל צרה  הם  שוכבים ביחד, זה   20 שנה שהיו מתעלסים רק בלילה מבלי  לראות זה את זו, בגישושים. היא יודעת שמרסל צריך אותה ושהיא צריכה את הצורך הזה. ככלות הכל   היא היתה זקוקה לכוח שלו,לשגיונות  הקטנים שלו. גם היא פחדה למות. האמת שהיא אינה מאושרת,שהיא עומדת למות מבלי שנגאלה, שהיא  סוחבת מזה  20 שנה את החסר הזה  ,רוצה להיגאל גם אם מרסל גם אם כל  השאר לא ייגאלו לעולם. ואז היא יוצאת חרש חרש מהמלון ועושה את דרכה לעבר המצודה,שם בקרו    לפנות  ערב  והמקום הזה חרט בה את  רישומו ולשם  היא שמה פעמיה מבלי דעת מה היא תעבור במקום  הקסום הזה.

    אחרי שעברה את החוויה באותו ליל כוכבים היא חוזרת ונשכבת ליד מרסל. "הוא מתעורר ממלמל מבלי שהבינה מה הוא אומר, וכשעמד לחזור ולהכנס מתחת לשמיכה,בעוד ברכו האחת מונחת על המיטה, הביט בה מבלי להבין...היא בכתה   בכי תמרורים

ולא יכלה להפסיק  "זה כלום יקירי" אמרה " זה כלום".

   

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר