מס' צפיות - 682
דירוג ממוצע -
מה החפצים שאתה משאיר אחריך מספרים עליך ?
"הוליווד 306" סרטם של אלן וגו'נתן בוגארין בדוקו ערוץ 8 ב"יס".
מאת: מובי דיק 25/04/21 (00:37)

      ישנה    אימרה " אמור לי מי הם חבריך ואדע מי אתה ".  כאן ב"הוליווד  306" החפצים הם המעידים על בעליהם.

    60 שנה התגוררה משפחת אונטל בניו-ג'רסי ,בבית ממוצע ברחוב פשוט בשם "הוליווד 306". הסבתא אנט בגיל  86 נפטרה ב-

2011.   היורשים  נאלצו  למכור את הבית ומה לעשות עם כל התכולה, זאת היתה השאלה.

   מאחר והנכדים אלן וגו'נתן בוגארין הם אמנים ועוסקים בתעשית הקולנוע היה ברור  שהם יכנסו לעובי הקורה, לשמר את  חווית ילדותם  בבית הסבתא האהובה וכך גם להתמודד עם האבל. הם מצאו ערמות בלתי נגמרות שנאספו במשך שנים.זה היה כמו לחפור דרך שכבות גאולוגיות. הם התחילו במיון לפי קבוצות   ותת קבוצות כמו למשל: מהדקים ,סיכות ומחטים,כשהם מכוונים את האוביקטים לכדי יצירת אמנות "אסמבלאז'.  "מצאנו  ממצאים מעופשים: ספרי טלפונים, שיניים  תותבות במספר  רב, עיתונים, מצלמות ישנות, מסגרות מוזהבות, לחם  משנה שעברה, ניר טואלט  מהמאה  הקודמת ובעיקר קלטות שמע לאין סוף  ".

   הזמן שעמד לרשותם לפני מכירת הנכס האיץ בהם ללמוד על ארגון  מוזיאלי אישי ולשם  כך הגיעו לאוסף האישי של משפחת רוקפלר וכן קבלו עצות  על שיטות איסוף ורישום בספריה הלאומית.

   מרילין    בתה של אנט ניראת  בסרט משדלת  אותה להכנס לתוך שמלת סטרפלס תוך שהיא נאבקת עם  רוכסן   ארוך בגב השמלה : "אמא, תנסי  לקום טיפה מהכורסא וללבוש את השמלה שמאוד אהבתי בילדותי. מאחר ואין אנחנו יכולות להכניס אותה מצד הראש, ננסה דרך הרגלים רק כדי לראות איך זה  מתקבל עליך ". ובעודה  מתאמצת נשארת אנט בתחתונים  וחזיה. סוף סוף הצליחו, והם נעמדות מתחת לתמונה בו נראה הבעל ואנט לבושה באותה שמלה כשהיא  בכסיות לבנות ותיק קטן מאותו בד השמלה.

מסבירה אנט :"אני  עצבתי ותפרתי  את השמלות של  הנשים  הכי  אלגנטיות בעיר, ומשאריות הבדים כמו משי,קרפ  קשמיר,תפרתי 

גם לי את אותה שמלה בעיקר שמלות סטרפלס שהיו אז באופנה".

    ואיך הצטברו  קלטות  שמע כל כך מרובות, שיטת הקלטה שהיתה נפוצה אז בשנות  ה-40 ומעלה. מרילין מלמדת את אמה איך

להקליט "אמא תראי,אם את לוחצת על הכפתור זה יתחיל להקליט". ובעוד  ברקע נשמעים  שיחות של בני הבית בעבר, מכניסים  הבמאים,הנכדים, שחקנים  של היום  שמשחקים את התפקידים. "איפוא הגיפילטא פיש, מי ראה אותם, הנה אמא בואי הם על השולחן,

או "מזל טוב סבתא, יום הולדת שמח,תראי איזו עוגה  אפינו לכבודך".

  בקלטת אחרת :"האם את פוחדת למות סבתא ? לא, לא פוחדת רק הבדידות מכאיבה, להיות לבד ולדאוג לתרופות.  היה לי

שם טוב בשכונה ,שילמתי מסים  תמיד בזמן, תפרתי לכל נשות  החברה הגבוהה, וגם לי,כך תמיד הייתי  לפי צו האופנה".

   המענין הוא בדרך הבימוי שהנכדים הכניסו  לסרט גם אלמנטים נוספים כמו דוגמניות שמסתובבות  בגינה לפני הבית וכן  בחדרים

כשהן  לבושות באותן שמלות  שאנט תפרה בזמנה, כך  הן    גם מציגות בגדים תחתונים וחגורות בטן (קורסטים) כולם כמובן וינטאג'.

   אלן הנכדה :"אני חושבת  שמשהו ממנה נשאר בי,לדמיין עולם שיש בו תמונות בהן הזמן נע במעגלים. הבית של סבתא היה עולם ומלואו, זה כמו  לקחת את כל הכובעים  שקיימים  ולשים אותם על אצבעון".

   בתחילת הרצת הכתוביות עם סיום הסרט הופיעה שורה :  סרט זה מוקדש  לאימותנו,סבתא אנט ואמא מרילין.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר