"תמונע" מעלה לא אחת בימי הקורונה קטעים קצרים מעין אטיודים, עם כותבים,במאים ושחקנים שלעיתים לא ידועים לקהל.
אולי המטרה לשמר את רעננות החשיבה היצירתית, אולי לגלות שחקנים וכותבים חדשים, מכל מקום קטעים אלה מגרים אותי לפענח את מה שנראה לפני. באופן כללי כבר הבעתי את דעתי מעל במה זו של "פרשן". גם הפעם אני חושבת שהרפרטואר
התיאטרוני לא הועשר בתוכנם ולמעשה לעס רעיונות מיושנים שבחלקם נסמכו על סופרים ידועים כמו בקט,סארטר ויונסקו.
תיאטרון "תמונע" עומד מאחורי התרגיל המכונה "חדר לבן וריק" המוצג עם כל האלמנטים כמו במאי,
כותב,מוסיקה,תאורה, אבל התוצאה הזו מתמשכת במשך 4.37 רגעים.
נטע חבוש כובע יושב באולם ריק וכך הוא מתאר את המקום הפוגש את הנפש שלו בימי קורונה אלה:
"אמרו לי אין אנו שומרים עליך. עלי? מה עשיתי? ..שתוק, קח נשימה עמוקה ותחיה כאן מופשט מהזהות שלך. הקולות מבחוץ לא ברורים. מה זה שאין בי צורך,אין מצב שאין בי צורך. לאט לאט מתגנבים בך מחשבה שבאמת אין בך צורך.
מלהג,מחבר הברות, מי אמר לך שיש בזה צורך. אני שומע קול מבין החרכים, המלמולים, אתה מצמיד אוזנך לקיר משהו שם צוחק (ברקע נשמעים קולות צחוק).
האם טקסט כזה יכול בימינו אלה ואפילו בזמן קורונה לשכנע אותנו, שאנשים בגלל חדר לבן וריק יכולים לצאת מדעתם ואפילו אם מביאים זאת כסימבול ?