צעירים על הקשת.... האוטיסטית, בעקבות התוכנית "סליחה על השאלה"
אורי,אסף,עודד,מיטל,רוני,מרדכי, עינבר,יונתן + האמא של יונתן, ישבו זוגות זוגות מול המצלמות בטלויזיה, מיישרי מבט, בשנות ה-20-30 שלהם.מדי פעם שולפים כרטיסים עליהם השאלות שנבחרו ע"י במאית הסידרה,עדי לוי ,מתוך מיצבור השאלות של המאזינים.
התוכנית "סליחה על השאלה" מבוססת על פורמט אוסטרלי. הכרנו דרכה כמה קבוצות שהתראיינו בנושאים שונים: "דור שני ושלישי לניצולי שואה",פוליאמורים" "פליטים" "בני נוער". התוכנית זכתה בפרסי האקדמיה לטלויזיה לשנת 2018.
הפעם נושא הוא "אוטיזים".
כל אחד מהקבוצה מנסה לענות כפי שהוא יודע ולא תמיד אנחנו היושבים מעבר למסך יכולים להבין או להכנס להלך
המחשבה של החולה? השונה?, כיצד בעצם נוכל לכנות את האנשים הנגועים באוטיזים. לכן,התוכנית הזו יכולה לאפשר לנו
להכיר יותר את אלה הנקראים:על קשת האוטיזים.
אם לפני דור או שנים אנשים אוטיסטים היו נשלחים לבתי חולים פסיכיאטריים עד סוף חייהם, הרי היום ישנם מחקרים ומודעות מה שפותח גם לחברה "הנורמלית" להיות מוערבים. וכמו שאימו של יונתן,רחל זנדבך שמלווה אותו בשידור
כשהוא אוחז בידו לימון המעניק לו בטחון, אומרת :אם יונתן היה נולד לפני 40 שנה היו מאשפזים אותו כל חייו במחלקה
הפסיכאטרית"
כאן אני מביאה את דברי המשתתפים מבלי לציין מי אמר מה, כשהם כולם עונים על השאלות המוצגות לפניהם ע"י כרטיסיות.
במה אתה שונה מאחרים ומה זה אוטיסט?
* אני שונה בהמון דברים, אני רגיש למשל לצעקות,כשצועקים ביחד אני עוצם את העיניים והאוזנים.
* אני למשל עד גיל 6 לא נתתי שמישהו יגע בי.
* יש לנו עיסוקים אובססיביים בחפצים, למשל,לימונים (הדוגמא של יונתן והלימון)
* אני למשל מנגן בהופעה, אני חייב להיות בצד השמאלי של המתופף שאם לא כן,איני יכול להתרכז בשום דבר.
* אני פשוט שונה,ההבנה שלי שונה.
למה אתם לא מסתכלים בעיניים של השואלים אתכם ?
*יותר מענין אותי להסתכל על הסביבה.
* כשאני מסתכל בעיניים אני מרגיש שהראש שלי נשרף.
* אמרו לי שאם איני מסתכל בעיניים זה סימן שאני צבוע. לכן אני עכשיו מסתכל בנקודה כל שהיא על פנים,לפעמים על
השיער, או על השיניים.
*יונתן נתן תשובה מאוד מורכבת לכן אמו מנסה להסביר עד כמה שאפשר מה היתה כוונתו "העיניים של הדובר מולי מסגירות המון דברים שיש בו ולכן אני צריך לשמור על עצמי ".
תמיד ידעת שאתה על הספקטרום?
* גדלתי בחינוך מיוחד היתה לי סייעת מכתה ב'.
* תמיד ידעתי שאני ילדה מוזרה, זו היתה הזהות שלי.
* בגיל 14 גיליתי את זה לבד.
* יום אחד הייתי בחדר עם ההורים והם הסבירו לי.
* הרופא שלי אמר שזה סוג של אוטיזים,חשבתי שהוא קילל אותי.
* שמחתי שסוף סוף אמרו לי מה הבעיה שלי.
* הייתי מבואס, האם באמת אני כזה דפוק ?.
צוחקים עליך בגלל שאתה אוטיסט ?
* צחקו עלי שאני חננה,מעופף. דברתי בשפה גבוהה כמו "לשווא" "לעיתים" הרבו להקניט אותי.
* חשבתי שמקללים אותי בגלל שאני יהודי.
* בכיתה ב' קשרו אותי לעץ. המורים באו לעזור לי.עובדה שההרגשה הזו לא עוזבת אותי אחרי 20 שנה.
למה אתה עושה תנועות משונות ?
* אני משחקת עם השיער ולפעמים עם הרגליים.
* תנועות חוזרות מרגיעות אותי.
*התנועות הכי מוזרות שלי שאחרי שלוחצים לי את היד אני מריח את הידיים שלי.
המשפחה עוזרת לך ?
* הם אנשים שאני יכלה לסמוך עליהם.אבא שלי כל הזמן אומר , את מושלמת,מהממת,את יכולה לעשות המון.
* לפעמים ההורים שלי מורטים את השיער שלהם מרוב ייאוש,אבל הם אמרו לי :אתה שינית אותנו.
* לי אין קשר עם המשפחה שלי.הם זרקו אותי מהבית.חוויתי אלימות,הם ויתרו עלי.
* אני ברחתי מהבית בגלל התעללויות מצד אבא שלי, הייתי ברחוב.
האם אתם לא מרגישים רגשות ?
* אומרים שאוטיסטים לא מרגישים כלום.אני מרגיש הכל,בכל הרגשות ובכל הסיטואציות.אני מרגיש מתי אני רצוי ומתי לא.
* אני יותר מדי עצוב,יותר מדי שמח.הכל יותר מדי.
כשאנחנו רואים ושומעים את הצעירים האלה,אתה יודע שהם עוברים ועברו דרך קשה עד הגיעם אלינו, אבל אתה יודע
שהמשפחות ובמיוחד ההורים עמדו רגע ורגע על המשמר כדי להביאם עד הלום, ובתוכנית הזו מתגלים תוצאות טיפוח האהבה.