הסרט "טובת הילד" מתורגם למסך  מספרו של איאן  מקיואן בנוי מכמה רובדים החודרים לשאלת אנושיות,מוסר ומצפון.

   השופטת  פיונה מיי היא השחקנית הנהדרת אמה תופסון,נשואה  לג'ק אקדמאי שמשחק אותו סטנלי טוצ'י. לזוג אין ילדים, כי מיי בעצם "נשואה" לעבודתה כשופטת בדיני  משפחה. האדישות והתמקדות אך ורק  בעבודה,גורם  שלזוג אין חיי אישיות, וג'ק מחליט  "לבגוד" בה עם  אסיסטנטית שלו. מיי מזהירה  אותו שאם יעשה זאת היא  לא תקבל אותו לבית.

    הפן האישי הזה  מטריד אותה ובעיקר כשהיא מעורבת במתן פסק דין של חיים ומוות : האם להכריח נער הלוקה בלוקמיה לקבל  עירוי דם וזה למרות שהוא  והוריו  משתייכים  ל"עדת  יהווה" האוסרת  לקבל עירוי דם. הנער,אדם, (שפיון וייטהד משחק את התפקיד) דבק באמונתו, שולל אף הוא לקבל עירוי דם. מיי עוזבת את  בית המשט ויוצאת לבית החולים לתחקר ולשמוע  מפיו  של אדם מהי תשובתו. הנער מזדעזע מעצם  בואה, נפתח אליה וכשהיא מבקשת ממנו   שינגן משהו על הגיטרה הנמצאת לידו  הוא מנסה  לפרוט את שירו  של  המשורר ייטס. מיי שרה  את המילים, ולבו של   אדם נכנע, הוא מקבל את  הדם ויוצא  לחיים.

    מרגע זה  השופטת נתונה  במעקב ע"י אדם, כשהיא שואלת אותו מדוע הוא עושה זאת  הוא עונה :"איני מכיר כבר את עצמי, הדם  שקבלתי שינה אותי. אני עכשיו כאילו אדם אחר, אני מבין עכשיו שהורי  בעצם  רצו שאני אמות  וכל זה בגלל הדת".

      מיי מבינה שאדם מאוהב בה, בלהט  נעורים, הוא מעביר לה  דפים מלאי שירים והגיגים ובאחת הפעמים הוא מגיע לכינוס

מחוץ ללונדון רטוב    מהגשם עד לשד עצמותיו מתחנן "תני לי לגור אתכם"  ותוך כדי הוא מנשק אותה. דבר המזעזע אותה ומשאיר אותה  בבלבול.  תוך הזמן הזה,ג'ק חוזר לבית מחכה  לה ליד הדלת ומטיח בה :"אני  עזבתי  את הנשואין   למשך יומיים ואילו  את עזבת כבר שנים"?

    זמן מה אחרי  שהיא משלחת את  אדם לגורלו,מגיעה הבשורה,אדם חזר  לבית החולים כמובן עם דרישה  שלא יעזו לתת לו עירוי. מיי  מגיעה בריצה  לבית החולים מחזיקה בידו, אדם  פוקח עיניים וסוגר אותן  לעד.  רק אז היא חוזרת  הביתה ומספרת לבעלה  איזו טלטלה היא עברה.

   בעת ההלוויה שניהם עומדם מחוץ להתקהלות של הקהל ובלי מילים  מתרחקים מהמקום.

  והצופים נשארים עם ההבטים שכל אחד מהם משפיע על  חיי  הזוג : האם עזיבה של בית כדי למלא צרכים  גופניים ורוחניים שנמנעו מאחד מבני הזוג, נחשבת לבגידה.

האם במקרה של  אדם המשרת את הציבור, בעיקר שופט, יכול להרשות לעצמו להיות אנושי, לרדת מכס המשפט ולהיות מעורב אישית במקרה שהוא  דן אותו.