בחלקו על מוזיאון ת"א נפלה הזכות להציג תערוכה רטרוספקטיבית חשובה זו בעזרת מאמצים של גורמים רבים: ג'רי
גורובוי,אוצר וחבר של האמנית, תרומות מקרנות שונות, אגודת הידידים הצרפתיים, שגרירות צרפת ומשאילי העבודות.
אנחנו המבקרים מקבלים את התוצאה הנדירה של : ציורים,מיצגים,מיצבים, פיסול וכל הקשת הרחבה של מדיומים הקיימים
בעולם האמנות.
לואיז ששנות חייה הקיפו כמעט מאה, 1911-2009, צרפתיה-אמריקאית מוגדרת כפורצת דרך, שמאות מאמרים,קטלוגים בחנו את עבודתה ותערוכות במוזיאונים היוקרתיים ביותר.
משפחתה עסקה ברפאות שטיחי קיר ואריגים ימי-ביניימים ורנסנסים כך שלואיז הקטנה נשמה בסדנה של הוריה את עולם
האריגים והצבעים. בבגרותה רכשה השכלה רחבה בכמה תחומים:פילוסופיה,גיאומטריה ומתמטיקה.
לואיז עבדה וחייתה בתקופה סוערת של בין שתי מלחמות העולם, חוג ידידיה ומכריה נע סביב כמה מהשמות הבולטים
בשמי האמנות : לה קורבזייה-אדריכל ,פראנן לז'ה-צייר שהבחין בכשרונה כשהיתה תלמידתו בבוז'אר פריס,ג'קסון פולוק,מארק רותקו-ציירים. אלא שהמלחמות החיצוניות לא חלחלו לעבודותיה, היא עסקה במלחמה פרטית משלה, בשדים האמיתיים של חייה שהביאו אותה עם מות אביה לפתחו של ויקטור טאוסק,תלמידו של פרויד, לעבור טיפול פסיכואנליזי.
הצופה המתבונן בעבודות גם מבלי שיקרא את הכותרות שלואיז נתנה כמעט לכל עבודה, יכול לעמוד בנקל על העובדה
שזו נפש קרועה המטלטלת בין אב לאם,משולש אדיפלי, עצבנות בכל הנוגע לסקס,קנאה לא מוצדקת, פחד מופרז או לוחמנות בוטה כלפי דמויות סמכותיות: "ילד נזלל בנשיקות" "האסופי" "הנה זה בא" "רחמים עצמאיים" "הלידה" "השיחה" "חבל הטבור" "אלה שברירית". יש וגם קטעי קישור ואמירות מלווים ומוסיפים עוד נדבך למראה העבודות:
"אמא קטנה אל תעזבי אותי. אני זקוקה לך לא יכולה בלעדייך". "התעסוקה לרצות היא המניע.אין חוקים זו רולטה רוסית.
ירשתי את הרציונליות של אמי אבל את לב הפתי של אבי".
במהלך האנליזה הבינה שהסימפטומים שלה: אגרופוביה,נדודי שינה, מעי רגיז, דולפים לעולם הממשי במיוחד ביחסיה
עם גברים מבוגרים וסמכותיים.
יש לשער כי אם היתה חיה בימיו של זיגמונד פרויד יתכן כי המקרה האופיני לעבודתו "דורה" היה מקבל את השם "לואיז".
הבגידות של אביה,"בעל לב הפתי" כפי שהיא הגדירה אותו, הביאו את לואיז לידי אי יכולת להבין כיצד אמה החולה יכלה
להשלים עם עובדה זו. "ההגזמה בטפול אמי חשפה אצלי מניעים של שנאה,בסתר לבי בעצם רציתי בסילוקה מהדרך".
"להרוג את האם ולהכיל את האב,לקחת את כוחו ולההירג כעונש".
עם מות בעלה,רוברט גולדווטר, שאף הוא לא מנע מעצמו בגידות בה, היא יוצרת בלי הפסק "אלמנה טריה אוספת את הגופיות של בעלה המנוח שלא כובסו,עושה מהן בובה אלסטית ומשכיבה אותה במקומו במיטתה". העבודות האינטימיות הרכות המכוסות בבדים ובצבעים כרומטיים הנתפרות ידנית ,מאפשרות ומחזירות לה מידה של שלמות נפשה המרוסקת.
לרגל הזמנה לבנות קאפלה פרטית במנזר ד'או בדרום צרפת, היא מכינה סדרת "תאי וידוי" ששניים מהם אנו יכולים לראות
,מבנים סגורים ברזליים בהם נמצא חפץ אחד כמו: כסא, כרית או שרפרף, תוצר של דעתה "התוודות מזכה אותי
בסליחה".
הכלובים הענקיים המרושתים הינם טריטוריה המדגימים כאב פיזי,רגשות מנטליים ואינטלקטואליים, בהם הכילה את חפציה
האישיים מאז בית הוריה: כסאות מסוגים שונים,כורסאות שחיכו בעלית הגג לריפודם מחדש, כלי זכוכית ירוקים,צעצועים שבורים,
פרוטזות, מראות, בכל תא מוצג העונג שבמציצנות,שילוב של אלמנטים אדריכליים וחפצים מצויים.
העבודה הגדולה הפיזית שעל שמה נקראת התערוכה : twosome מושפעת מידיעתה את מחקריו של טאוסק על
"מכונות השפעה" שהכילו גלגלי שיניים,מנופים וארכובות שתוארו בהזיותיהם של מטופלים. אף טאוסק עצמו בהכינו את המכונה
חקר והושפע ממתקן שהמציא ב-1706 פרנסיס הוקסבי,סטונדט של אייזק ניוטון.
ההומא'ז של לואיז למכונה כזו היא גליל כמו קטר המשמיע קולות,מורכב משני חלקים,כשהקטן נוסע על מסילה "פנימה
והחוצה" מזכך את הפעולה הסקסית למופשטת,מינימליסטית וקינטית "יחסים מיניים או קדם מיניים ,משיכה בין אלמנט נשי לגברי לפני המשגל".
אמנות פלסטית כמו ספרות משופעת ביוצרים מתוסכלים ומתוסבכים שעבודותיהם ניזונות מהעבר הילדותי שלהם:
עמוס עוז בספרו " על אהבה וחושך" ביאליק והצרצר בשירתו "שירתי",אלן גינסברג ואמו חולת הנפש,חיים סוטין ונתחי
הבשר המדממים וכן הגאון המוסיקלי אדריאן וורקין.
אלא שלואיז בשונה מהם מצהירה בעבודותיה בלי לכסות דבר, כמעט בגאווה "זה הרגש שאני רוצה ליצור מחדש,רגש של תשוקה, נתינה ושל הרס".