"איני אוסר עליך להציץ בהם, אבל אני מעדיף שלא תעשה זאת. על כל פנים איש זולתך אינו רשאי להציץ בהם"
זו שורה מצוואתו של פרנץ קפקא לחברו מכס ברוד,לשרוף כל מה שיימצא בעזבונו. ספרים ותילי תילים של מחקרים נכתבו על האיסור והפרת הצוואה. דילמה זו מלווה כל קורא בכתביו של הסופר הצ'כי יהודי. ישאל כל אחד את עצמו האם אני מציצן
או מי שמברך את מכס ברוד שעקב הפרת צו הבר-מינן גילה לנו אוצרות ספרותיים שניצלו מאובדן.
ב"היונה שעל הגג" מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון. אומרת אילנה המרמן מתרגמת הספר :"נצבט לי הלב כשאני
טובלת בכל החומר, מציצה אל סבך חייו הפרטיים של אדם שלא חפץ שיקראו בהם".
מתוך הספר נתמקד רק במכתבו הפרטי של קפקא שחובר בהיותו בן 36, מכתב שלא נשלח מעולם,אל אביו הרמן
בו הוא עושה חשבון נפש מעמיק עם חייו הוא ועם אביו.
"אבא יקירי" כך פותח קפקא "לא מזמן שאלת מדוע אני טוען שאני פוחד ממך. לא ידעתי מה לענות לך.קצת מפני שאמנם אני פוחד ממך. כל גודל הנושא חורג הרבה מיכולת הזכרון ומבינתי" מכאן צולל הסופר לדלות ממעמקי הילדות איך להסביר לעצמו ולאביו את מהות היחסים שביניהם. "מעולם לא הצטרכתי לדאוג לקיומי,לשום דבר. לא בקשת שום תמורה אבל בקשת סימן של אהדה ואילו אני ברחתי והסתתרתי מפניך, בחדרי בין הספרים.מעולם לא דברתי איתך בגילוי לב. איני אומר שנהייתי מה שאני רק בגלל השפעתך עלי. אילו הייתי גדל חופשי רחוק מהשפעתך, גם אז לא הייתי יכול להיעשות אדם כלבבך.
בכל זאת הייתי נעשה אדם חלוש, פחדן,הססן חסר מנוחה, הייתי ילד כזה ואולי גם עקשן כדרכם של ילדים. איני יכול להעלות בדעת שלא היה אפשר להשיג כל דבר ממני במילת חיבה ואילו אתה נהגת לפי טבעך בכוח, ברעש ובזעם.
" מהשנים הראשונות זכור לי מקרה שבלילה אחד ייבבתי בלי סוף ובקשתי מים. אחרי איומים שלא הועילו,הוצאת אותי מהמיטה ונשאת אותי אל הפבלצה (מרפסת ארוכה לאורך החצר הפנימית) עומד לבד בכתונת מאחורי דלת סגורה. בתוכי נגרם לי נזק. שנים סבלתי מהמחשבה שהאיש הענק,אבי, יכול לבוא כמעט בלי סיבה ולשאת אותי בלילה אל המרפסת. עד כדי כך
הייתי אפס בעיניך".
מכאן עובר קפקא להבדלים הגופניים בינו לבין אביו. כשהיו מתפשטים בתא מלתחה אחת "אתה גדול,רחב ואני עלוב לא רק בעיניך אלא לפני העולם. כשהיינו יוצאים ידי בידך,שלד עצמות זעיר שכמותי,יחף על הקרשים מפחד המים, חסר בטחון לחקות
את תנועות השחיה שלך שלא חדלת להדגים לי שוב ושוב" ניתוח כל כך מעמיק ויורד למעמקי הזכרון והכאב.
עוד ועוד על כל זוית והיבט של החיים הצעירים ההולכים ומתגבשים המשקיפים כאילו מרחוק על הקורה במשפחת קפקא: הורים שתי אחיות ובן. איך כל יוזמה של הבן שהיתה משמחת את הלב היתה נגדעת ע"י אנחה אירונית, נקישה באצבע
על השולחן "כבר ראיתי דברים יפים יותר" או "גם כן מאורע" "הלוואי עלי הצרות שלך".אם קפקא היה מתענין במישהו,
היה האב מתערב בגידופים והשמצות. הרגלי אכילה,נימוסי שולחן לא עברו בשלום תחת עינו הפקוחה של האב מחמאות כמו
"זבל של אוכל" או "קודם תאכל אחר כך תדבר" "יותר מהר יותר מהר אני כבר גמרתי מזמן". נדרש מהילדים ששום שיירי
אוכל או פרורים לא ינחתו על הרצפה ואילו סביבו הם היו מפוזרים בשפע. הוא ניקה אוזניים בקיסמי שיניים, גזז
צפרניים,חידד עפרונות, הכל ליד השולחן.
יש וכמה נקודות אור הבזיקו את חייו העלובים של הבן . כשאמו חלתה ראה את אביו נשען על ארון הספרים מרעיד בבכי
או כשהגיע מרחוק לעיתים, למיטתו של הבן, היה מותח את צוארו כדי לראותו,הניף את ידו ויצא "בזמנים כאלה הייתי נשכב על המיטה בוכה מרוב אושר". כל כך מעט ביקש הילד מאביו, כך לאורך כל המכתב שופט הוא את עצמו לחומרה,מנתח באיזמל
חד את אביו ואחיותיו.
תעודה יוצאת דופן מאפשרת לנו להציץ פסיכולוגית לעיצוב דמותו של סופר ענק.