מדוע כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996 גאלה ממדפי הספרים בחנויות הפולניות את  אלה שנשכחו והעלו  אבק ועל ידי כך  ניצלו  מגריסה.

    ויסלבה "הספר הזה נולד מהצורך להקדיש תשומת לב לספרים שלא זכו להערכה או למחלוקות. אני כקוראה חובבת העברתי

דרכם  חוויות ואסוציאציות שלי ."

   ויסלבה מדירתה הצנועה  בקרקוב פולין  מצעידה  בסך ספרים שתורגמו משפות   זרות  והוצאו לאור בערים שונות כוורשה,קרקוב ופוזנן.  שלא  כמילן קונדרה הצכי העוסק אף הוא בספריהם של  משוררים וסופרים,הוא מרחיב את היריעה לכדי  מסות ארוכות משלו,

כאן ויסלבה דולה מספריהם של  מחברים  אלמונים אנקדוטות משעשעות, מביאה לנו בתקצירים את החוכמה

והשנינות שבהם  כשהמינעד  מאוד רחב : חויות ילדות, צרות של מבוגרים,על אכזריות האדם, ואף מפזרת רסיסי רכילות 

על  מונטיין,פלובר, היצקוק ואף מסטוריאנו.

לדוגמא ב"שגעונם של מלכים" משחררת סילבה את חוליהם של המלכים המטורפים, כמו הנרי החמישי מאנגליה או דודתו של לודויג שהוזה שבלעה פסנתר. דון קרלוס מספרד  שבין כל מעלליו המטורפים הכריח את הסנדלר המלכותי לאכול את הנעלים שהוא  יצר  כיוון שהם לחצו על אצבעותיו של   המלך. בספר "קומיקס" מגלה המשוררת את יחסה לבלונים בהם  כתוב הטקסט של הקומיקס.

ב"תולדות משפטי כישוף"מסופר על מאזני  שוק  בעיירה ההולנדית אאודוואטר שהיו שוקלים בהם את המכשפות והיחס

בין משקלן למידות קומתן ומבנה גופן, שחרצו את  גורלן  תמיד  למיתה. ב"יומני משרתו של נפוליאון הראשון" אנו עדים  לסדר

יומו של הקיסר  שלא היה ולו לרגע  נתון ללא השגחה ומרגע שהתעורר  הקימו אותו ומסרו אותו הלאה  למשרתים הרוחצים, המלבישים ומנעילים.

     בספר "כיצד ריפאו בזמני  עבר-רופאים קדושים וקוסמים במאות ה-17 וה-18". משם דלינו שבימים בהם תוחלת החיים היתה  של 28 שנים,היו משכיבים בבתי החולים שלושה או  ארבעה במיטה אחת ואיך בבית מרפא  לעשירים    היה נהוג להשתמש  ב"פסנתר לחתולים"  כשמיתריו הוחלפו בחתולים חיים ובכל נגיעה  בקלידים ייללו אלה לקול עליצות המאזינים.

    בספרו של הרברט לוטמן   מתגלה דבר  מדהים" ז'ול וורן שהיה סופר  עתידני,ריגש והצחיק את קוראיו,היה אדם דוחה,

אגואיסט,עריץ בביתו ואולי גם נכה  רגשית. בנו של הסופר שנדחה ע"י אביו בהיותו בן  15 נשלח ע"י   למוסד  לעברינים  וכעבור שנה הטעין אותו על אוניה שהפליגה לקצה העולם. עד היום לא ידועה הסיבה מה היתה אשמתו של הבן. כשמת ז'ול בעולם ביכו אותו דורות של  קוראים ואילו במקום מגוריו  אמיין המשפחה נשמה לרווחה ואזרחי העיר לא  הזדרזו לממן אפילו מצבונת צנועה.

    ומוסיף באחרית דבר רפי וייכרט שכבר תרגם כמה משיריה של ויסלבה   מוסיף על   הספר הזה הפרוזאי:"היא מדברת אלינו בגובה העיניים. אתה קורא אותה כמו שאתה משוחח עם חבר.מאגיית המילים שלה  לא מתחכמת,היא מצחיקה במידה קולעת  כשצריך. הנקודה  האכימדית שממנה

מונפת המסה הקטנה שהיא לא פעם מסה  גדולה אינה ידועה מראש. אם ראינו את הדברים שעליהם היא מדברת לא חשבנו  עליהם בדרך שהיא מציעה ,שהרי היא  מיטיבה  מאתנו לנסחה".