מס' צפיות - 764
דירוג ממוצע -
40 שנה לכמעט יופי של מלחמה
מחוּסָר סיפורי גבורה או זכרונות של לוחמה, אולי היום, אחרי ארבעים שנה יש טעם לספר גם את סיפור מלחמת יום הכיפורים שלי, שכן, היא המלחמה הפעילה היחידה שלי וכמו לרבים אחרים היא הוטמעה גם באישיותי .
מאת: zvidoc 12/09/13 (10:43)


כמו בכל יום כיפור בבוקר, מדליק אבי ז"ל את הרדיו בחרש ומחפש את ה-  BBC במקום את יומן רשת א' החסרה, אלא שהפעם הייתה לו מטרה, אחרי שאחי הגדול, אשר הגיע ערב ראש השנה ממקום שירותו בסיני מאז כארבע שנים ובאותו ערב מקבל קריאה לחזור לבסיס, הוא מתלבש במדיו מעמיס את חפציו על הכתף, חלקם לא נוקו, עוזב את הבית באומרו "להתראות אחרי המלחמה". בכל בית אחר היו לוקחים אימרה זו בצחוק , אך לא כך אצלינו, אבי, אשר היה אזרח בכיר בחיל האוויר, לקח אותי למטבח ואמר לי להיות זעיר עם אימי מאחר וגם לו היו ידיעות על מלחמה מתקרבת והוסיף:  "שזה גם ישאר ביננו , זה סוד צבאי" , החשיבות לשמור על שלומה של אימי היה כנראה יותר חשוב מאשר לשמור ממני את חששותיו.
מרגע זה ועד כשבוע אחרי תום הלוחמה , אין לנו חדשות מאחי ואקדים לספר כי אחרי שבועיים בלי מידע, אבי ז"ל שוב העביר לי מסר שידוע לו כי החטיבה של אחי נרמסה מספר פעמים כבר ביומיים הראשונות למלחמה ויש חשש שלא נקבל יותר מידע חיובי, אחי היה אכן מהניצולים הבודדים של חטיבתו וטוב שכך.
בחזרה ל-BBC-  לקראת צהריים החל הערוץ לשדר ידיעות על תחילת לוחמה באותו זמן החלו להישמע ברחובות נתניה כלי רכב אשר הפרו את השקט הייחודי של ימי כיפור, אחרי עיקול הידיעה,, הדבר הראשון שעשיתי זה לקחת את מפתחות מכונית המשפחה ולרוץ לכל מיודעי אשר היו כבר מגוייסים ושמרו על קדושת החג או פשוט לא הגיעה אליהם הידיעה על האירוע החמור, לאחר שחשבתי כי עשיתי סבב מלא, לא תמיד קיבלו אותי בשמחה אך כן בהבנה, התחלתי לאסוף כל בעל מדים ברחוב ולהביאו ללשכת קצין העיר , שם החל איסוף המילואים אשר התקבצו על מנת לקבל פקודה או הסעה לבסיסם.
בשנת 1972 החלטתי כמו גם שניים מחברי לנטוש את לימודי הביולוגיה לבגרות ולעבור לבי"ס מקצועי על מנת לעבור שנת קד"ץ (על מנת לעבוד במקצוע ולקבל מילגה מהצבא, היינו אמורים לחתום שנת שירות רביעית, 9) במקצועות אשר הצבא עודד לצרכיו, אני ועוד חבר ילדות שלי מקיבוץ במרכז למדנו חשמלאות רכב, איתנו היה עוד בן לכיתה שלי מבי"ס רופין. כל הכיתה הייתה אמורה להתגייס ביחד בנובמבר 1973.
בשבת כיפור בערב, ביקשתי מאבי שיסיע אותי לקיבוץ נחשונים ,מקום בו מתגוררת עד היום דודתי ובני ביתה, שם נהגתי לעבור את רוב חופשותי בהתנדבות בעבודה ברפת, בפלחה, בלול ולבלות עם בני גילי במועדון הצעירים , כן גם מתנדבות ומתנדבים היו שם,,
היה ברור לי  כי רוב הגברים בקיבוץ נלקחו למלחמה וכי יש צורך בכל יד מיומנת ובעלת מרץ וזה היה לי בשפע. לצערי, לא טעיתי והקיבוץ נשאר ריק מגברים למעט צעירים מתחת לגיל גיוס, קשישים לא היו עדיין במקום, גם חלק מהנשים נעדרו כולל בנות גילי אשר כבר היו בשירות פעיל, אחרות היו בתפקידי התנדבות בבתי חולים ובמחסני הצבא.
מיד עם הגיעי, הודעתי למזכירות כי הגעתי ואני זמין לעזור בכל דבר, כך גם מצאתי את חברי, רובם טרודים מהמצב ואפילו מתוסכלים על היותם עדין טרום גיוס, עוד באותו לילה הלכתי לבצע חליבה ברפת אותה הכרתי היטב, כך עשיתי גם בחמש בבוקר בעזרת מתנדבים משוויץ וצרפת. מיד לאחר סיום כל עיסוקי הרפת הדחופים, ירדתי לשדות הכותנה הנרחבים , הכותנה הייתה באמצע הקטיף והמכונות נשארו שוממות באמצע השדה. אלדד ז"ל שהיה גם בן כיתתי כמוזכר מעלה, היה מיומן בעבודת הפלחה והכותנה בפרט, לכולם היה ברור כי זה קטיף אשר לא יכול להשתהות מאחר וחלו עליו שתי סכנות, ירידת גשם אשר יגרום לעיקוב הקטיף וירידה באיכות הסיב וסכנת שריפה, דבר אשר כבר קרה בעבר ע"י נוסעי הרכבת העולה לירושלים ועברה בין שדות הכותנה, מקום בו עובר כביש שש כיום, אותם נוסעים "השליחו" בשגגה בדלי סיגריות ..
ביום א' בבוקר , בזמן ארוחת הבוקר בחדר האוכל, הוחלט ע"י כל הצעירים להתגייס למבצע קטיף הכותנה מבלי לפסוח על כל נושא חיוני בקיבוץ ובראשם בעלי החיים. כך יצא שעבדנו כ-16 שעות ביממה, בלילות , בזמן שאלדד היה מסיע עגלות כותנה עד קיבוץ גן שמואל למנפטה, אני עם צעירים אחרים ומתנדבים (רובם נשארו בקיבוץ מיעוטם חזר לביתם) המשכנו את הקטיף הממוכן ודחיסה הכותנה בעגלות. בכל לילה היינו הולכים לסיבוב בבריכה, זו הייתה שעת המנוחה היחידה שלקחנו.
במקביל , נסענו מספר פעמים לבקר חברות מקבוצת גילנו אשר התנדבו בבתי חולים בפתח תקווה והיו זקוקות לחיזוק מהבית, בית אמרתי,, כן מאד אהבתי את שבילי הקיבוץ על כבישי העיר למרות שידעתי, כבר אז,  כי לעולם לא אבחר בצורת חיים זו. רק בשנים האחרונות אני מאבד קשר עם הקיבוץ למעט בני משפחתי.
בערב השישי למלחמה, הגיע ג'יפ של משטרה צבאית עם שוטרים שחיפשו אותי ואת חברי היקר אלדד ז"ל, הם הביאו לשנינו צו גיוס מיידי תקף למחרת בבוקר. (את המצאותי שם קיבלו מהורי בנתניה). אלדד עוד הספיק להוביל את העגלה האחרונה לגן שמואל ובלילה חגגו לנו אנשי הקיבוץ את גיוסינו ואת העובדה שמעל 90% של הכותנה נשלחה למנפטה בזמן שיא.
בבקו"ם נפגשנו עם כל בני כיתתי, עשו לנו חיול מהיר ודי מבולבל, חלק מהציוד הבסיסי לחייל היה בחסר, משם נשלחנו לבה"ד 4 ליד רמאללה שם עשו לנו "טירונות" קצרה של יממה וחצי, לא ירינו אפילו כדור אחד, פשוט לא הייתה תחמושת, הספקנו להשליך רימון אחד וחשוב מכל , ירינו חמישה טילי לאו שהגיעו במשלוח הראשון מארה"ב ברכבת האווירית.,
 ביום השני לאחר הגיוס , לקחו את כולנו , על ציודנו האישי, לשדה תעופה לוד, שם פרקנו מטוסי גלאקסי ו747 מתחמושת ועד תרופות , כאשר עייפנו, נרדמנו מתחת למנועי סילון שהמשיכו לפעול ע"מ לקרר את המטוסים, הזינו אותנו רק בוופלות ומיצים מוגזים, היו שלקו בקיבתם עקב כך והחלו להקיא.
לקראת הבוקר הבא, העמיסו אותנו על משאית בה נסענו שעות ארוכות עד לרפידים שבסיני, שם ישב הבסיס הדרומי של חיל החימוש ופיקוד החטיבה אלינו השתייכנו, ( אני לא זוכר את שמה,,). בשעות הבוקר דאגו לפזר אותנו ביחידות מסביב, חלקם סדנאות של חיילי סדיר, חלקם של מילואימניקים וחלקם בסדנאות ניידות. באחת, כל הקבוצה נפרדה מבלי שהיה לנו זמן לעקל את הקורה לנו. רק מאוחר יותר איתרתי את חלקה הגדול או קיבלתי דש"ים מאלו שלא יצא לי לפגוש, הרי היינו שייכים לאותה חטיבה.
כאן למעשה מתחיל חלקי כחייל במלחמת יום הכיפורים; עלי לציין, כי כשהגעתי לבקו"ם , היה לי שיער כל-כך ארוך שהספר הצבאי לא הצליח לספר ממש לתספורת צבאית וכך הגעתי ליחידת מילואים, כחייל סדיר יחיד ומראי לא היה כל-כך שונה משלהם, שיער ארוך יחסית, לא מגולח ומאד מרושל במדי הלא מתאימים למידותי הצנומות אז.
הפלוגה תפסה מקום של פלוגת סדירים שקודמה לחזית והייתה ממוקמת במעין בור, מכתש די גדול בו היו סדורים קרונות רכבת נוסעים מצרית, שהושבתה במלחמת ששת הימים , בצורת חצי גורן מול שתי סככות אסבסט ועוד מספר מתקנים לא גדולים במיוחד, המקום היה סדנת הרכב , תיקוני דרך של מחנה "טסה", מקום בו שרת אחי כארבע שנים בחטיבת שריון כטכנאי א"א ומחשבי מטווח. די מהר עשיתי הכירות עם כל חיילי המילואים של הפלוגה אשר עשו הכל, אבל באמת הכל, על מנת לתת לי תחושה של ביטחון ושייכות שלא לומר: פינקו את הצעיר בחבורה שזה אך  הגיע מהצפון והביא עמו אוויר רענן ליחידה אשר כבר הייתה די תשושה מכל אשר עבר עליה למרות שחייליה לא היו מוגדרים כלוחמים בנשק אלא כתומכי לחימה של חיל החימוש.
על מנת להכניס אותי לתפקידי כחשמלאי רכב ביחידת חילוץ, עשו לי סיבוב בסביבה תוך כדי חיפוש אחר רכבים נטושים אותם גררו, לפי הסיכוי להשמישם, אל מתחם הסדנא; מעבר לרעמי המלחמה אשר שמענו די מרחוק, המפגש שלי עם המציאות הייתה די מבהילה, התל של מרחב טסה היה שומם, חרוך לחלוטין, מלא שלדי רכבים וכלי מלחמה צבאיים שרופים עד הייסוד, אך הדבר הכי מחריד, לפני מראות של גופות נטושות ברכבים ולפעמים בחול, היה בטון הבונקרים העבה אשר היה כל-כך שרוף שאצבע חדרה ללא קושי לתוכו, לעיתים נראו נטיפי זכוכית שחורה ,אשר היו למעשה בטון אשר לא עמד בחום פצצות נפל"ם שהתיכו אותו , כשברקע אני יודע כי אין חדשות מאחי וזה מקום שירותו הקבוע, הקושי במראות היה עוד יותר עוצמתי ולא נתן מנוח במשך ימים רבים עד אשר קיבלתי ידיעות כי אחי שלם ובריא.
מרגע זה נכנסנו ,יותר נכון הצטרפתי, ל"שיגרה" במקום, הייתה עבודה מרובה, עמלנו ללא הרף על שיקום והחזרת רכבים פגועים למצב פעיל, חלקם היו רכבים אזרחיים שגויסו מבעליהם ועברו תאונות או פגיעות, היה גם הטנדר של יהורם גאון אשר נפצע קלות בתאונה באיזור,  כל בוקר היינו יוצאים, קבוצת החילוץ, על מנת לאסוף רכבים אשר  סטו בלילה מהכביש ושקעו או התהפכו לצידי הדרך בגלל האפלה ולעיתים מפגש בלתי צפוי עם רכב כבד אשר תפס את כל רוחב הדרך, לא היה יום בו לא היו רכבים כאלו, למרבה הצער , מצאנו גם חיילים אשר נפגעו מרכבים בלילה כאשר עצרו בקרבת הכביש למנוחה כדי לא לאבד כיוון, דבר אשר עלה להם מספר פעמים בחיים,,
למעשה עד תום הלחימה הרשמי, התחום בו פעלנו היה מטסה עד התעלה מחד, ועד רפידים מאידך, במושגים של סיני, תחום די מצומצם אותו היה צריך להכיר היטב , אולם רוב העבודה הייתה בסדנא עצמה שם לא ספרנו שעות ורק עליית רכב מחדש אל הכביש ומשלוחו ליחידה כלשהי, לעיתים לפי דרישה ולא משוייכות, העלתה חיוך על פנינו. לעיתים עבודתנו הייתה גם לפנות גופות אשר נשארו על הרכבים ולמוסרם לידי נציגי הרבנות הצבאית, דבר אשר איפשר את העבודה על הרכבים.
אני לא זוכר את רוב שמות החיילים בפלוגה ועם רובם לא היה קשר מיד אחרי ששוחררו לאחר ארבע חדשי שירות מילואים, אפרט זאת בהמשך, אך המיוחד בפלוגה היה הרכב אנשים מאוד מוזר ומאוחד, היה ברור כי הם מכירים היטב אחד את השני ורכשו כבוד רב לזולת, מפקדי היה , עד יממה אחרי הפסקת הלחימה, יוסי הררי, (מנתניה כמוני,) מנכ"ל אגד ד'אז אשר שכל בן לא רחוק מהסדנא וסירב ללכת לביתו עד סוף המלחמה, איני זוכר את שמו של מחליפו. (http://www.xnet.co.il/design/articles/0,14563,L-3102552,00.html)
היה גם בעלי או מנהל מפעלי פלדה "מגן", קבלן ידוע מתל אביב, הטבח של גולדה (נפצע יותר מאוחר ממוקש יד) ועוד כל מיני אנשים חביבים אשר לצערי את רוב שמם איבדתי כבר בהמשך השירות הצבאי שלי.
זהו, לתקופה מרגע הגיעי לטסה ועד סיום המלחמה, לא הייתי בעין הלחימה, מידי פעם היה מחול של מטוסי קרב מעל ראשינו כאשר טילי (סאם , אם איני טועה) רדפו אחרי זנבם והתפוצצו ברעש אדיר מעל ראשינו , רגע בו היינו תופסים מחסה עד יעבור זעם. נשק לא נשאתי עלי והמלחמה העיקרית הייתה נגד מאות אלפי זבובים שחורים ושמנים אשר הצטרפו אלינו לשנת לילה בקרונות הרכבת.
לאחר הפסקת האש, פלוגת המילואים קיבלה תפקיד מאד מוגדר, לאסוף כלי רכב שלל עד גודל של זיל גדול, רוב הרכבים היו מסוג משאית מאגירוס-בנץ עם מנוע דיזל מקורר אוויר כמו שהיה גם בשירות מכבי האש בארץ. כשבועיים לאחר מאותו תאריך, היחידה הועברה, ואני איתה, לביר-תמדה שם הייתה ממוקמת סדנת רכב רחבת ידיים אליה גררנו בקבלנות רכבי שלל מהמתלה  ומעבר לתעלת סואץ, כל היחידה הייתה מגוייסת לגרירות אלו וכאשר מרחב הסדנא היה מלא בכמה מאות רכבים שונתה הפקודה מאיסוף לעבודת קבלנות של שיקום 50 כלי רכב אשר יהיו מסוגלים לגרור את יתר הרכבים למתחם אל עריש, לאחר מכן תשוחרר הפלוגה משירות המילואים המיוחד שלה.
באחת מהגיחות שלנו אל מעבר לתעלה, "עשינו" ביקור בסוללת טילי סאם, חלק מהחיילים עמדו מסביב למתקן שיגור על טיליו ופתאום נשמע רעש של פיצוץ כמו זה של נפץ רימון, הפניתי ראשי לכיוון האירוע וראיתי את הגברים עומדים עמומים ליד הטבח  אשר החזיק את זרועו המדממת כנגד בטנו, רצתי אליו וראיתי כי ידו וזרועו נפגעו עמוקות, כנראה ממוקש יד אשר הרים בסקרנותו מהקרקע, בעזרת החובש אספנו את כל תחבושות החיילים ועשינו לו חבישה לוחצת על כל הזרוע והרצנו אותו לבי"ח שדה קרוב שם הוא הועלה על מסוק לצפון, כחודש וחצי לאחר מכן הוא בא לבקר אותנו , כבר במצב שיקומי מתקדם, עם ארוחת מלכים לכל הפלוגה.
מכאן ועד אשר הפלוגה שוחררה אני יכול לכתוב ספר חוויות , לא כולן 100% מוסריות ברמה הצבאית, אך אסתפק לספר רק תמצית קטנה: בביר-תמדה היה כל-כך קר  עד כדי כך שבבקרים החלקנו על אדמה קפואה עד לברזיות אשר נטיפי קרח נוצרו עליהם, . באחת הגיחות לגרירה של זיל גדול מהמיתלה'  ראינו מחזה מפחיד, הזיל עקף אותנו בחולות,,, הכביש היה ידוע במהמורותיו וכנראה שהזיל השתחרר מהריתמה ומהתאוצה והיכולת המיוחדת שלו לעבור בחולות, פשוט עקף אותנו, לא היה פשוט לרותמו מחדש מאחר והריו גרר, אמנם רכב אימתני, לא אהב את אותם חולות והיה צריך להשתמש בטכניקות חילוץ מתקדמות כדי למשוך את הזיל בחזרה לכביש.
יותר מאוחר , החלו הגרירות של הרכבים האחרים לאל עריש, עסקנו בכך בייחוד בלילות, לילה אחד , קר במיוחד החל לרדת שלג, מראה מדהים על כביש בו הצללים של הגבעות גם כך היו ייחודיות למראה ועם השלג בפרט,,
ביום בו שוחררה פלוגת המילואים, הכרתי לראשונה את המחנה אליו הייתי שייך בדיעבד, מחנה נתן בבאר שבע, עמדתי בתור לשיחרור יחד עם כל חיילי המילואים, שיער ארוך, מזוקן עד החזה ומרושל בלבוש עבודה,, כאשר המש"ק ראה את פנקס החוגר שלי, נפתחה המולה רבתי, חיילי המילואים התפוצצו מצחוק ואותי שלחו קודם כל לספר אשר עמל קשות להחזיר לראשי צורה של חייל טירון, באפסנאות הושלם ציודי לציוד כמעט תקני, לצבא היה חסר המון דברים בסיסיים למשך הרבה זמן, משם נלקחתי למ"פ הבסיס אשר השים אותי בחשמליה של סדנת תיקוני דרך, יחד עם חיילים סדירים, ברובם גויסו עוד אחרי.
חברי היקר, אלדד אנגלמן נפטר טרם שיחרורו  http://www.izkor.mod.gov.il/HalalKorot.aspx?id=97155
את רוב חברי כיתתי בקד"ץ פגשתי במשך השירות,
את אחי היקר  פגשתי בבית לאחר שבועות רבים , בהם הוא ניסע למצוא אותי בטסה ובביר-תמדה כל פעם שעבר במקום לכיוון או בחזרה אל מעבר לתעלה, אך ללא הצלחה כי אני הייתי לעתים קרובות בתנועה, אני לא הצלחתי להגיע למקום שלו במצרים בגלל שהיה מחוץ לתחום הפעילות של יחידתי.
בתקופה עם המילואימניקים, אשר באה לאחר הלוחמה, עברתי בצורה די מפונקת, כמעט כל שמונה ימים ביקור של לילה בבית או אפילו יותר, משום מה גם בטיסות בבואינג 707 או הרקולסים מרפידים , הייתה לנו אספקת מזון משופר (כנראה בזכות הקשרים של אנשי היחידה). עד סוף השירות שלי , לא יריתי ולו כדור אחד,,,,,

הכותב הוא דור שני לשואה , בן למשכילים אקדמאים, מכונאי בדימוס, מדריך יישומיי-מחשב בפועל. אוהב מוסיקה קלאסית, ברוק רנסאנס ומודרנית. קורא-תולעי בשלש שפות ובעל דעות שמאל מתון - http://forum.kan-naim.co.il/viewforu

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
וזאת לא ידעתי
מיכל 12.09.13 (16:57)