מס' צפיות - 1442
דירוג ממוצע -
המורשת של מרגרט תאצ'ר
מעט מאוד מנהיגים לאורך ההיסטוריה הצליחו לעורר כל כך הרבה שנאה כמו מרגרט תאצ'ר. ראש ממשלת בריטניה המנוחה היתה כל כך שנואה על ידי אמנים, מוסיקאים, עיתונאים, כורים, מורים ואזרחים פשוטים, שאפילו 23 שנה לאחר שפינתה את כס השלטון ופרשה מהחיים הציבוריים עדיין הצליח שמה לפרנס תת־תרבות שלמה שהוקדשה כולה לשנאת תאצ'ר ושחגגה את מותה ‏(אם באיפוק ואם בראש חוצות‏) באמצעות בדיחות, שירים וכרטיסי חבר ב"מועדון ש
מאת: רועי אורן 20/04/13 (00:42)

מעט מאוד מנהיגים לאורך ההיסטוריה הצליחו לעורר כל כך הרבה שנאה כמו מרגרט תאצ'ר.

ראש ממשלת בריטניה המנוחה היתה כל כך שנואה על ידי אמנים, מוסיקאים, עיתונאים, כורים, מורים ואזרחים פשוטים, שאפילו 23 שנה לאחר שפינתה את כס השלטון ופרשה מהחיים הציבוריים עדיין הצליח שמה לפרנס תת־תרבות שלמה שהוקדשה כולה לשנאת תאצ'ר ושחגגה את מותה ‏(אם באיפוק ואם בראש חוצות‏) באמצעות בדיחות, שירים וכרטיסי חבר ב"מועדון שונאי תאצ'ר", אשר חולקו על ידי פעילים מרקסיסטים בשנות ה-70.

היא היתה כל כך שנואה, עד שמיליונים ברחבי העולם, שמעולם לא היו תחת שלטונה הישיר, שנאו אותה, רק מפני שמנהיגיהם היו נוהגים להעלות את שמה הנכבד של אשת הברזל בכל פעם שרצו לעשות להם את החיים קשים.

כאילו כדי להוכיח את המעמד המיוחד, המיתי, שלו זכתה תאצ'ר, עורר מותה תגובות סוערות במיוחד - לא רק בבריטניה.

וכך,לצד מיליונים שביכו את מותה של המנהיגה הדומיננטית ביותר שהיתה לבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה, בהם ראשי מדינות ושרים שגדלו על ברכי משנתה הכלכלית והפוליטית, היו גם מיליונים ברחבי העולם - מקנדה עד ישראל - שחגגו את מותה של האשה שהם תפשו כאחראית הישירה לעשרות שנים של מדיניות כלכלית שקידשה את השוק החופשי על פני האדם הפשוט, אף שהיא מעולם לא לקחה להם עצמם את החלב.

המוני צייצנים פירסמו בטוויטר קישורים 
ל-Tramp the Dirt Down של אלביס קוסטלו, שבו הזמר הבריטי מפנטז כיצד הוא יכסה את קברה של תאצ'ר בעפר, ושעטו לאמזון ולאייטיונס כדי לשלוח את השיר "דינג דונג המכשפה מתה" מתוך הסרט "הקוסם מארץ עוץ" למקום הראשון והשני במצעד ההורדות של שני האתרים, בהתאמה.

התגובות הסוערות במיוחד שעורר מותה של תאצ'ר נבעו משתי סיבות. האחת: תאצ'ר המנוחה היתה זן נדיר - פוליטיקאית שייצגה יותר מעצמה, פוליטיקאית שהותירה אחריה מורשת.

השם תאצ'ר נהפך במשך השנים לשם שמייצג הרבה יותר מתאצ'ר עצמה. השנייה: המורשת שהותירה אחריה שנויה במחלוקת, ועד היום מעוררת דיונים סוערים. כשג'ון מייג'ור, טוני בלייר או גורדון בראון ילכו לעולמם, סביר להניח שאיש לא יאמר שהוא שמח שהם מתו. איש גם מעולם לא כתב שירים שייחלו למותם של ראשי הממשלות האלה, שירשו את תאצ'ר ובסך הכל ביצעו, בהתאמות קלות, את המדיניות הכלכלית שהיא התוותה.

וכך, 30 שנה לאחר שיעזבו את השלטון, איש לא ידון בצדקתם של המייג'וריזם, הבראוניזם או הלייבוריזם - משום שהדברים האלה אינם קיימים.

אבל התאצ'ריזם, הכינוי הרווח למורשתה הכלכלית והפוליטית של תאצ'ר, קיים וצפוי להישאר אתנו - אם לא ברמת המדיניות, אז ברמת הוויכוח על צדקתה.

על פוליטיקאים רבים נהוג לומר עם מותם שהם שינו את העולם. תאצ'ר היא אחד מהמקרים הנדירים שבהם האמירה הזאת אינה רק קלישאה נוסטלגית, אלא קביעה מוצדקת. 11 שנותיה בשלטון התחילו אולי בניסיון להציל רק את כלכלתה המקרטעת של בריטניה, אך המורשת הכלכלית שהותירה אחריה התרחבה להשקפת עולם ולאידיאולוגיה פוליטית שהתפשטה ברחבי העולם ונהפכה מרעיון שהיה רדיקלי כשהוצע לראשונה לנורמה.

כמוכן,  דורות של כלכלנים, מדינאים, קובעי מדיניות ובכירים במגזר הציבורי והעסקי - מישראל ועד מזרח אירופה - גדלו על ברכי התאצ'ריזם והתאום האמריקאי שלו, הרייגונומיקס, ועל עקרונות הברזל שלהם: ממשלה קטנה, דה־רגולציה, שוק חופשי והפרטה. אם אתם מחפשים סימנים להשפעתה של תאצ'ר, הסתכלו מסביבכם. הרעיונות הניאו־ליברליים הרדיקליים שהיא הביאה לחזית בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הם התשתית שעליו הונח הקפיטליזם כפי שהוא מוכר לנו כיום.

את שורשיו של התאצ'ריזם, המתכון הכלכלי שהנחילה תאצ'ר לעולם, אפשר לאתר בפילוסופיה הליברלית הכלכלית של המאה ה-19. למעשה, יש שיטענו שיותר משהיתה חסידה של כלכלנים כמו מילטון פרידמן, היתה תאצ'ר ליברלית קלאסית, שדגלה בשוק חופשי, בסחר חופשי, בתחרות, בממשל קטן וברמות נמוכות של מיסוי.

לעקרונות אלה הוסיפה תאצ'ר את המונטריזם מבית יסודו של פרידמן, האמונה שאחיזה הדוקה בהיצע הכסף תוביל בהכרח לאינפלציה נמוכה.

כיום, אותם עקרונות ‏(למעט המונטריזם, שיצא מהאופנה‏) הם המודל שלו נשבעים כמעט כל הפוליטיקאים, הכלכלנים וקובעי המדיניות - אלא שבסוף שנות ה–70, שבהן אפילו במדינה קפיטליסטית יחסית כמו בריטניה שלטה הממשלה בחלק עצום מהכלכלה, הרעיונות האלה היו מהפכניים.

כשתאצ'ר עלתה לראשונה לשלטון ב-1979 כדי למשול בבריטניה אפורה וריכוזית שסבלה מאינפלציה של יותר מ-20% ושותקה על ידי שביתות הרסניות חדשות לבקרים, איש לא הכיר את הכלים האלה.

המונח "הפרטה" כמעט לא היה מוכר, ודאי שלא לציבור הרחב. בבריטניה, כמו ברוב מדינות אירופה באותה תקופה, כל התעשיות היו בבעלות הממשלה.

תאצ'ר היתה הראשונה להציע את הצמצום הדרסטי של מעורבות המדינה בכלכלה כדרך להאצת הצמיחה: היא מכרה יצרניות פלדה, רכב, חברות תעופה, נפט וגז, חברות תעופה ואת בריטיש טלקום - יותר מ-50 חברות בסך הכל, במהלך ההפרטה הגדול בהיסטוריה.

כיום, יותר מ-30 שנה לאחר שיושם לראשונה, התאצ'ריזם חי ובועט. על אותם עקרונות בדיוק - דה־רגולציה, שוק חופשי, הפרטה, צמצום הממשלה - מבוססות תוכניות החילוץ למדינות אירופיות כמו יוון, פורטוגל, ספרד, אירלנד ואיטליה, שמנסות להביא את נס התאצ'ריזם לכלכלות הים־תיכוניות, שכמו בריטניה בשעתה סובלות ממגזר ציבורי בזבזני ומאיגודים חזקים מדי.

על פי אותם עקרונות דורשים הרפובליקאים בארה"ב מאובמה קיצוצים נרחבים בתקציב, ובריטניה עצמה - בעיצומו של משטר צנע שאפילו תאצ'ר לא חלמה עליו - מעמידה למכירה את שירות הדואר הממלכתי.

גם הספקנות של תאצ'ר כלפי אירופה, ההתנגדות שלה לאיחוד האירופי ולמה שנהפך לימים לגוש היורו ותחושת הבטן שלה שאיחוד אירופה יוביל לאסון פוליטי וכלכלי, זכתה בשנים האחרונות לאהדה מחודשת הודות למשבר בגוש היורו, במיוחד שעה שבריטניה שוקלת לעזוב את האיחוד.

הדעה הרווחת היא שתאצ'ר היתה אכזרית - אבל צודקת. מדיניותה הכלכלית, שכללה חיסול מוחלט של תעשיית הכרייה הבריטית וחיסול כמעט מוחלט של מגזר הייצור כולו, אמנם הובילה לאבטלת שיא וגבתה מחיר חברתי כבד, אבל גם בלמה את שקיעתה של בריטניה והצילה את המדינה מגורל גרוע בהרבה.

הרפורמות הדרסטיות שהובילה תאצ'ר, לפי הבלוגר והעיתונאי הבריטי־אמריקאי אנדרו סאליבן, הצילו את בריטניה מהווה שבו הממשלה מעסיקה כל רופא, מוכרת כל טלפון ומייצרת כל מכונית, ושבו האיגודים הפרועים משביתים את המדינה לחודשים ארוכים בכל פעם שהממשלה צריכה לבצע קיצוצים.

בריטניה אמנם עדיין סובלת מפערים חברתיים קשים - העשירון העליון עשיר פי 100 מהעשירון התחתון - אך לולא תאצ'ר, טוען סאליבן, המצב היה גרוע בהרבה.

וכך,באופן אירוני, דווקא תאצ'ר האולטרה־שמרנית היא שהפכה את החברה המעמדית של בריטניה לפתוחה יותר, ואיפשרה לכל אדם באשר הוא להגיע, תיאורתית לפחות, לפסגה.

הדה־רגולציה שבה דגלה תאצ'ר הובילה, שני עשורים לאחר מכן, למשבר הפיננסי הגדול בהיסטוריה.

המדיניות החברתית שבה תמכה האשה שפעם הצהירה ש"אין כזה דבר חברה, רק אינדיווידואלים", הובילה להתרחבות הפערים החברתיים בבריטניה ובמדינות אחרות, לצריכה מוגזמת, לבולמוס אשראי ולחיסול הסולידריות החברתית.

במתח הזה, שבין הצלחותיה של תאצ'ר לכישלון של השיטה עליה היא חתומה, נעוץ הוויכוח הסוער שניטש בשנים האחרונות - והתעורר השבוע מחדש - סביב המורשת השנויה במחלוקת שהותירה אחריה האשה שהגדירה את קווי המתאר של הכלכלה העולמית.

הכותב הוא אני כרגע סטודנט לתקשורת אשר כותב בנושאים שונים מספורט ועד רווחה ואקטואליה . כרגע אני לומד באוניברסיטה הפתוחה (אולי זה ישתנה בעתיד)

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר