כאשר הייתי בכיתה ד' בבית הספר העממי בהונגריה, הצטרפתי לתנועת-הצופים. בגלל החוקים האנטישמיים, היהודים אולצו להקים מסגרת נפרדת וכך נהייתי גם אני צופה מן המניין בגדוד מס' 311 ע"ש וורושְמאַרטִי, אליו השתייכו יהודים בלבד. בימי א' ערכנו טיולים בהרים ובקיץ יצאנו למחנה. אנו, בני השכבה הצעירה ביותר, נקראנו גורי-זאבים והשתייכנו ללהק 'האַטי' (כשמו של הפיל ב"ספר הג'ונגל" של קיפלינג). המנוננו היה "שיר הזאבים", מאת משוררה הלאומי של הונגריה, שאַנדוֹר פֶטוֹפִי.
המשורר כתב בעצם צמד שירים. בן זוגו של שיר זה הוא "שיר הכלבים", בו מסופר על הכלבים המפונקים, החיים בבטחה בבית חם, אוכלים שיירים משולחן בעליהם ומקבלים באהבה ובליקוק רגלו של אדוניהם גם הצלפות שוט הנובעות מהתפרצויות כעס חולפות.
תנועת הצופים לא הייתה ציונית, אבל המסר בשיר - שחוברה לו גם מנגינה - השפיע עליי עמוקות, הפך לסיסמתי כאשר הצטרפתי לתנועת נוער ציונית והחלטתי לעלות ארצה אחר השואה. אני ממשיך לפזמו עד היום. שירו של פטופי בתרגום חופשי:
a farkasok dala
süvölt a zivatar
a felhős ég alatt,
a tél iker fia,
eső és hó szakad.
kietlen pusztaság
ez, amelyben lakunk;
nincs egy bokor se', hol
meghúzhatnók magunk.
itt kívül a hideg,
az éhség ott belül,
e kettős üldözőnk
kínoz kegyetlenül;
s amott a harmadik:
a töltött fegyverek.
a fehér hóra le
piros vérünk csepeg.
fázunk és éhezünk
s átlőve oldalunk,
részünk minden nyomor...
de szabadok vagyunk!
pest, 1847. január
|
שיר הזאבים
הסערה מייבבת
תחת השרת עבים,
בנם התאום של החורף,
גשם ושלג ניתכים.
מדבר משמים
זה אשר אנו דרים בו,
אין ולו שיח בודד
כדי להצטנף בו.
כאן בחוץ הצינה,
הרעב מכרסם בפנים,
שני רודפים אלה
ללא-רחם מענים.
והנה השלישי:
הנשקים הטעונים.
למשטח השלג הלבן
פצעינו דם שותתים.
קר לנו והרעב מציק,
גופנו מנוקב בקליעים,
רק סבל מנת חלקנו...
אולם אנו בני חורין!
בודפשט, ינואר 1847
|