מס' צפיות - 335
דירוג ממוצע -
אווה לא הרימה ידיים
מאת: מיכל 28/10/13 (12:36)

החום היה כבד מנשוא ובכל בית פעל המזגן רוב היממה והשמיים היו מכוסים במעטפת אדים הבילים כמו קומקום שרתח.זה היה האקלים של העיר שגרתי בה רוב השנה.

ירדתי למכולת השכונתית לקניות ובכניסה על לוח המודעות הבחנתי בפתק שהיה רשום בכתב יד "תופרת,תיקונים,טלאים,שמלות לפי הזמנה,טלפון וכתובת" נזכרתי שיש לי אירוע בקרוב ואולי כדאי ללכת לתופרת שביתה היה סמוך לשלי.

החלטתי לדפוק בדלת מבלי לקבוע מראש וכך עשיתי.

הגעתי לקומה השניה בבנין וראיתי על הדלת שלט "אווה" דפקתי קלות "רק רגע" נשמע קול אישה והדלת נפתחה.

בפתח עמדה אישה גבוהה,שיער אדום כאש והיא ברגעים הראשונים נראתה לי כמו השחקניות שכיכבו בבתי הקולנוע בסרטים של שנות ה-50.

"כן בבקשה?" אמרה לי בחיוך ופתחה את הדלת לרווחה "בואי כנסי". אי אפשר היה להתעלם מהמבטא ההונגרי הכבד שלה

והיא הזמינה אותי לשבת על ספה שכוסתה באריג משי ונעים למגע , כל הסלון נראה לקוח מתקופה אחרת ולי זה היה חריג ומוזר בגלל שאצלי ואצל רוב מכרי בעיר הריהוט היה כמו ריהוט קיבוצי ופשוט "מה אפשר לעזור לך?"

"אני שכנה ,פה לא רחוק ובאתי לברר בקשר לתפירת שמלה לחתונה שיש לי בקרוב"

לא יכולתי להסיר את מבטי מעיניה הירוקות היפות וגון פניה הלבן שנראה כמו לקוח מציור, היא הבחינה במבט שלי וחייכה

"ככה זה אצל נשים שנולדו באירופה,אני נולדתי בהונגריה שם השמש לא הייתה חזקה כמו פה ולכן אין לי כתמים ובהרות ואני משתדלת לא להחשף לשמש " ובעודה מדברת קמה על רגליה "במה אפשר לכבד אותך?"

הרגשתי טוב בנוכחותה ובקשתי קפה.

בעודה עסוקה במטבח בהכנת הקפה הבטתי בתמונות שהיו תלויות על הקיר ובכולן בלטה דמותו של גבר ג'ינגי,גבה קומה ולבוש בחליפה, הוא נראה לי מוכר ולא ידעתי מהיכן.

כשחזרה מהמטבח עם הקפה וצלחת עוגיות ,שנראו נפלא ,הצבעתי על התמונות "הוא נראה לי מאוד מוכר אבל איני מצליחה להזכר מאיפה".

"זה הבן שלי אהרון,אבל אנחנו קוראים לו אליק,הוא מנהל את המפעל של אבני החן שנמצא קרוב לעיר"

ואז נזכרתי שראיתיו ונזכרתי שתמיד הבטתי בו ולא הבנתי כיצד הוא הולך לבוש חליפה בימות הקיץ החמים.

"אה נכון, ראיתי אותו בעיתונות המקומית לא פעם וגם בשכונה ,כנראה כשבא לבקר אותך" ולרגע התפתלתי כי רציתי לשאול על החליפה,רציתי לשאול אייך אפשר להתהלך ככה על אף מעמדו הרם ולא העזתי.

אווה הבחינה באי נוחות שלי, התיישבה מולי ,שכלה את רגליה ובחיוך,כשהיא מביטה לתוך עיני "חמודה,את צברית ואולי יש דברים שאת רוצה לשאול אותי ומתביישת? תרגישי בנוח ואל תשימי לב למבטא שלי הכבד או לעברית הלא ברורה שלי אני אספר לך מה שתרצי"

לקחתי אוויר "תגידי אווה כמה זמן את בארץ? האם אליק גם נולד בהונגריה? האם היית שחקנית כשהיית צעירה יותר?" והמשכתי בעוד אין ספור שאלות כשהיא מקשיבה בסבלנות ומחייכת.

כשהבנתי שהגזמתי ברצף הדיבור השתתקתי וחיכיתי לתשובות.

"את צעירה חמודה בטח שמעת על מלחמת העולם השניה, אני לא שמעתי אני הייתי שם, אני הייתי בין יהודי הונגריה נשלקחו בשנת 1944 למחנות ריכוז. הייתי נשואה טריה,רק מספר חודשים, ולא הייתי שחקנית ,למדתי תפירה בבית ספר מיוחד עד שבאו לקחת אותי ואת בעלי."

למשמע המילים מחנה ריכוז ולקחו אותי נעתקה נשמתי,מאז הסיפור של אנה פרנק בגיל בת המצווה כל מה שהיה קשור לשואה סקרן אותי וקראתי המון ספרים ורצתי לכל סרט שעסק בנושא,משפחתי לא עברה את השואה מכיוון שגרו ברומניה ושם היו מחנות עבודה שסיפקו לצבא הרייך את חלקי הנשק.

"אני מתנצלת אווה,לא התכוונתי לעורר אצלך את הזכרונות הקשים ואם את רוצה אפשר לא לדבר על זה".

היא הניחה ידה על ידי חייכה "זה בסדר חמודה אני דווקא רוצה לדבר,לא יוצא לי הרבה לספר יש לך סבלנות?"

הנהנתי בראשי לחיוב ובתנועת יד בקשתי שתמשיך.

"כשהגענו אחרי נסיעה של כמה ימים ברכבת לאושוויץ,נסיעה שבה היינו סגורים בתוך קרונות עמוסים באנשים ועם ריח נורא של שתן,צואה וריח של אנשים שלא החזיקו מעמד הורידו אותנו לסלקציה,יודעת מה זה?"

היא לא המצינה לתשובתי והמשיכה.

"הפרידו בין הנשים לגברים ולא הספקתי להפרד מארנסט-בעלי אהובי והעמידו אותנו למסדר,איש לבוש מדים שחורים שהלך עם מקל ביד ולא הפסיק להצליף במי שלא עמד ישר התחיל לעשות הפרדה גם בין הנשים, הצעירות ימינה והמבוגרות שמאלה, כשהוא נעמד מולי והצביע עם המקל "ימינה" לא ידעתי אם זה טוב או רע,פחדתי כמו כולם,לא ידעתי מה יהיה גורלנו.

אחרי שנשארנו קבוצה לא גדולה של נשים צעירות הכניסו אותנו לצריף גדול ופקדו עלינו להתפשט וללבוש שמלות מכוערות אפורות,היו צעקות בצריף,צעקות של נשים שילדייהם נלקחו מהם כשירדנו מהרכבת,צעקות של נשים מפוחדות.

אני העדפתי לשתוק אפילו שפחדתי,רק רציתי לדעת מה הולכים לעשות איתנו. את צריכה להבין שעד לאותו רגע מעולם לא יצאתי מהונגריה,לא ישנתי בבתים של זרים אבל משהו אמר לי בראש "אווה תנסי להבין מה קורה ואולי ככה תנצלי".

 ראיתי הרבה נשים מגולחות ראש ולא הבנתי, כי לי לא גלחו את הראש.

למחרת כשעוד היה חושך בחוץ העירו אותנו במכות,אבל גם ככה לא הצלחתי להרדם כי היינו 3 על מיטה אחת,ובגלל הצפיפות והריח לא יכולתי לישון וכל הזמן הסתכלתי על דלת הכניסה בפחד, חשבתי על בעלי אהובי,לא ידעתי גם את הורי לקחו ואת אחי.

לאחר צעידה לצריף אחר הסבירו לנו שאנחנו צריכות לנקות את חדר האוכל של הגרמנים ולהגיש להם את הארוחות.

הייתה מישהי שהייתה אחראית,יהודיה כמונו שלא הפסיקה לצעוק ולהרביץ והיא הסבירה לנו שאנחנו "בנות מזל" ובגלל שאנחנו עובדות בחדר האוכל לא גילחו לנו את הראש.

לא אספר לך את כל הסיפור אעבור למה שקרה אחרי זה, לגרמנים הייתה גינה של ירקות בחוץ וחלקנו נלקחו לעבוד בגינה, אדמה הייתה קפואה והיינו צריכות לחפור בידיים, הכל היה קפוא ולא הרגשתי את האצבעות. לא היה לנו כלום חוץ מהשמלה האפורה המכוערת וסמרטוטים שעטפנו בהם את הרגליים.

שכחתי שאני אישה,איבדתי את התחושה של יופי ואסטיקה שהייתה לי תמיד ולא שמתי לב בכלל שהפסקתי גם לקבל את המחזור החודשי שלי ואחת הוותיקות בצריף אמרה לי שזה בגלל התנאים או שאני בהריון.

הייתי בחרדה,ידעתי מה עושים לנשים הרות ולתינוקות שנולדים במחנה ולא שיתפתי אף אחת בסוד שלי, גם כשהחלה בטן קטנה לגדול לי דאגתי ללבוש את השמלה המכוערת כך שלא ידעו".

אני ישבתי מרותקת על הספה והבטתי באווה בתדהמה ובלעתי כל מילה שיצאה מפיה גם כשלגמה מהכוס רציתי תשעשה זאת מהר ושתמשיך לדבר.

"יום אחד החלו לי כאבים בלילה והבנתי שאני יולדת,הבנות שישנו איתי במיטה לא שאלו שאלות,אף אחת לא דברה,ארגנו כמה סמרטוטים לנקות את הדם, אחת ישבה בסמוך לפני ודאגה לסתום לי את הפה כל פעם שגנחתי או צעקתי.

ואז הגיע הרגע וילדתי,אחת הנשים הניפה את התינוק מעלה "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" אמרה מישהי ושמו בחיקי תינוק קטן ושמנמן,ואני חיבקתיו "יש לי בן" אמרתי לעצמי ועלי לשמור עליו,יש לי הפתעה לבעלי אהובי ואחרי התיגמר המלחמה אפתיע אותו.

לא עבר זמן רב והיינו צריכות לצאת לעבודה ומבלי לדעת מאיפה לקחתי את הכוח או לתכנן מה אני עושה עטפתי את התינוק הצמדתי

אותו לבטני,כרכתי בד סביבו והצמדתי אותו חזק אלי ומעל זה לבשתי את השמלה המכוערת,האפורה ויצאתי לעבוד בגינה.

למזלי הוא לא בכה ואף אחד מהשומרים לא ידע. מדי פעם הייתי שולחת יד ומלטפת אותו ובפעמים שביקשתי רשות ללכת לבית שימוש דחפתי לו שד שינוק קצת.

אחרי כמה ימים כשהחורף היה קשה וקפוא חזרנו לצריף,הפשלתי את השמלה ואת חתיכת הבד בכדי להוציא את התינוק והרגשתי שהוא ממש דבוק אלי, לא הייתה לי ברירה אלא לקרוע אותו ממני, העור היה קפוא וזה כאב גם לי וגם לו.אותו השתקתי עם שד שהכנסתי לפיו, בטני שתתה דם וחתיכות עור נקרעו ממנה,נשכתי שפתיים ונאנחתי מבלי להשמיע קול.

זה חזר על עצמו כמעט כל ערב כשחזרנו לצריף,ובבוקר כשהייתי מצמידה אותו אלי הכאבים היו קשים אבל ידעתי "אני את התינוק הזה אציל".

לפתע אווה קמה ונעמדה מולי, היא הרימה את השמלה וחשפה בפני את בטנה שנראתה כמו אדמה חרושה עם תלמים, המחזה לא היה קל לצפיה והיא הבחינה והורידה את שמלתה מייד.

"את מבינה?אהרון המנהל הגדול זה התינוק, זה התינוק שנדבק לבטן שלי, כל הגוף שלו נראה כמו הבטן שלי ולכן הוא מסתובב לבוש ככה,הוא מתבייש להראות ולספר אבל..אני לא הרמתי ידיים רציתי תינוק חי  גם במחיר שהעור שלו קרוע ומכוער .

אני אווה אמא שלא הרימה ידיים ואני נצחתי.

הכותבת היא רואה,לומדת ורצה לספר לחברה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 4 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
התגעגתי... ל"ת
מיכל 28.10.13 (20:03)
2.
מזעזע ל"ת
ZVIDOC 28.10.13 (20:43)
3.
כתיבה מצוינת את נהדרת ל"ת
יואל 30.10.13 (07:09)
4.
מתנצל
דודו 12.12.13 (11:02)