הקדמה

במסגרת המפגשים שמנהל מועדון 'מפגשיר' (קבוצת משוררים חברי אגודת הסופרים) התקיים בתאריך 15.7.12 מפגש  בנושא 'אהבה ומה שביניהם'. חברי מפגשיר אירחו את המשוררים אשר רייך וישראל בר כוכב. במרכז המפגש עמדו שירי אהבה משל משוררים אלה. המפגש נשא אופי של פרשנות דרך התכתבות - משוררים החזירו-הגיבו-פירשו וקראו משיריהם.

כמי שנמנית עם חברי מועדון משוררים זה, התאפשר לי להתכתב עם שירו של אשר רייך ( אשר נמסר לי מראש) וזאת עשיתי בזו הפעם באמצעות אחד מציורי ( תחום שבו אני עוסקת כאמנית פעילה).

 שירו של אשר רייך

"נָגוּע בְּמַגַּעֵך הַקּוֹרֵן
אֲנִי חוֹמֵד אֵת צִלֵּך וְזוֹלֵל
וּמָתוֹק הָאוֹר בְּעֵינַי"

מאחר ואני משייטת כיוצרת בין השפות (המילולית והחזותית) בחרתי הפעם בשפה החזותית, ולפיכך אציג את הקריאה הפרשנית שלי דרך ציורי 'העור והצל' ( 1987) אשר לדעתי מתכתב עם שירו של רייך ובדרך זו אף מעניק לו משמעויות עומק נוספות.

אקדים ואומר שהפסיכואנליטיקאית וחוקרת התרבות יוליה קריסטבה אשר טבעה את המונח 'אינטרטקסטואליות' טוענת שטקסטים משוחחים ביניהם תמיד. כלומר, השיח מתקיים שם בין אם הפרשן הקורא יחשוף זאת ובין אם לא. במלים אחרות התופעה, שיח טקסטואלי, רב שיח, על זמני, בין תחומי, מתקיימת לאורך כל התרבות. ג'נטי אמר שכל יצירות הספרות בעולם הם יצירה אחת גדולה ואני מוסיפה על כך ואומרת שבעידן הפוסטמודרניסטי שבה גם תופעות מוגדרות כטקסטים הרי שכל יצירות האמנות הם יצירה אחת גדולה.

הנחת יסוד זאת הובילה אותי לבחון ולחפש בין ציוריי ולראות האם דברי המשורר (אלה שמצוטטים למעלה) משוחחים כבר מזמן עם אחד מהם או יותר. הפכתי בארכיון היצירות שלי ויצירה אחת נגלתה ונחשפה לנגד עיני זו שיצרתי בשנת 1987 ושם היצירה הוא 'העור והצל'.

מרגע שראיתי אותה הבנתי שזו היצירה שמנהלת מבחינתי ועל פי הבנתי שיח עמוק עם מילותיו של המשורר. וכאשר אני אומרת שיח, אני מתכוונת לומר שייתכן מאד שיש ביצירה הוויזואלית הזאת, עוד כמה דברים שיכולים לשפוך אור על יצירתו של רייך. אור שאכן יהדהד אל אותו מתק אור בעיניים שעליו מדבר המשורר. שכן, המפגש שאותו אני מבקשת לקיים בין שתי יצירות אלה (המילולית והחזותית) אמורים להיות בבחינת זה אומר אל זה, זה מפרש את זה, זה חושף את זה.

תחילה אשאל, מה מתוך שירו של רייך הוביל אותי אל ציור זה?
בבואי לקרוא טקסט מחפשת אני את אבני היסוד שלו, את החומרים הבסיסיים מהם נבנה. על פי גישתי ניתן לפרק את הטקסט לגורמיו ומהם לבנות טקסט חדש. הטקסט החדש ממילא היה קיים שם, וכמו תמיד הינו אחד הרבדים הפנימיים של הטקסט. שכן הטקסט יכול תמיד להופיע בדרך אחת, ולהצפין ולקפל בתוך עצמו את רבדיו האחרים הנוספים.

מצאתי בשיר זה כמה מרכיבים ובשלב ראשון בחרתי לבודד אותם ולהתמקד בהם.

מגע ( 'נגוע', 'מגעך')/ אור ('קורן') / צל
שלוש מילים. שלושת המילים האלה נמצאו גם בציור ואף התרחבו לריבוי משמעות.

המילה מגע שבה בחרתי מייצגת את המגע של המשורר כפסיבי (נגוע). היא מייצגת את המגע שלי גם כן (אכן, ניכסתי אותו לעצמי) ומצאתי שהמגע שלי בא לידי ביטוי במגע הפיזי שלי ביצירת הציור. וכן המגע של אותה אשה "מגעך" נעלמת שאולי נחשפה בציור שלי – זו שדמותה העירומה נמצאת שם במרחק.

באופן אסוציאטיבי וגם קונוטטיבי המילה מגע מובילה אותי גם למילה מבע. יהיה זה המבע של המשורר שהביע כאן את רחשיו, המבע שלי שעולה דרך המגע שלי שהביא את הציור, ולבסוף המבע לא מבע של הדמות המוארת המופיעה משני צדי הציור. ולבסוף גם המבע שהוא "האור בעיניים" כלשונו של המשורר. המגע הוא סוג של מבע שהרי ניתן להביע דברים בדרכים שונות.

ובנוסף, שומעת אני גם המילה נגה (נגוהות) ,העולה מתוך המילה 'נגוע', אשר מקבל משנה תוקף בכל שורה. תחילה בסוף אותה שורה עצמה "מגעך הקורן", אחר כך נרמז גם על דרך השלילה מתוך המילה 'צל', ולבסוף מתגלה ונחשף במילה אור עצמה "ומתוק האור ...". ובאשר לציור גם שם עולה אותו אור כאשר הוא מופיע על פניה של הדמות שנמצאת בחזית הציור, וממשיך גם להפציע על עורה החשוף של הדמות העירומה הרחוקה.

חברתי, ד"ר אזולאי חוקרת תרבות, הציעה קריאה נוספת שבה היא מזהה במילה קורן גם המילה קרניים. ומאחר והמילה נגוע, נושאת עמה קונוטציה שלילית, כמו אדם שנגוע במחלה / מגיפה ייתכן שיש כאן רמז לפגיעות בשל המגע האולי אסור ומצמיח הקרניים. בהקשר זה עולה בי קונוטציה נוספת והיא הפרשנות שנתן הפסל מיכלאנג'לו לפסל משה שעליו נאמר "קרנו פניו". מיכלאנג'לו אכן הצמיח לראשו של משה זוג קרניים.... אני אבקש לומר בהמשך שרמז לכך אפשר למצוא גם במילה צל.

הצל שמופיע בשיר, מופיע גם הוא בציור. דמות כהה צִלית כפולה ניצבת במרכז הציור בין הפנים החזיתיות המוארות ובין הדמות העירומה הבהירה המרוחקת. מה מוזר. דווקא 'צל' שמקומו הטבעי הוא להיות הרחק, סמוי, מוסתר, נחבא -נמצא כאן בציור במרכז, בחזית, בולט ודומיננטי. כמו מוגש על מגש של כסף, למשורר שכה חושק דווקא ב'צל'.

במקום שבו יש אור יש צל. לפי תורתו של יונג הצל זה החלק האחר של עצמינו, החלק הסמוי מתודעתנו אך מבעבע ומתעתע בנו תמיד. השאיפה הקיומית היא לחבור אל אותו צל, להתאחד עמו על מנת להגיע לסוג של מימוש וגיבוש הייחודיות. לפי יונג השלמות שלנו היא החתירה לאיחוד בין הקטבים. המשורר אומר "אני חומד את צלך" אני קוראת זאת בבחינת 'מים גנובים ימתקו". המשורר חומד את הסמוי אולי? את הצל? הדבר החבוי. המגע הקורן שבו המשורר נגוע הוא רק הפיתיון שגורם לו לחמוד 'בצל' – בחשוך, בסמוי. אך נראה שגם המשורר יודע שהחבור עם הצל יכול בסופו של דבר להמתיק את האור בעיניים.

כאן בציור דווקא הצל, הדמות הצילית, מוגשת באופן בולט בעוד הדמות המוארת הלבנה השקופה והאוורירית היושבת על מצע  רחוקה אולי בלתי מושגת. ייתכן שהמשורר יודע שדווקא הדבר שאותו הוא חומד, הלכאורה אסור, הוא זה שנמצא בהישגי יד (לפחות כפי שזה מופיע בתמונה)......או שמא רוצה הוא שיהא זה בהישג יד. הייתכן שיש בתמונה זו סוג של הבטחה, שמאפשרת למשורר להפוך למציאות את הדבר בו הוא כה חומד.

והנה אנחת הרווחה שמופיעה בסוף 'ומתוק האור בעיני'.

כאן מופיע 'האור' במלא זוהרו, לאחר שכבר נרמז קודם לכן במישרין ובעקיפין בכל שורה. ואכן, במקום שבו יש צל אך טבעי שיהיה גם אור.

כאמור, שמו של הציור, שאותו בחרתי כבר שיח לשירו זה של רייך הוא 'העור והצל'.

כאשר אני משתמשת במילים (בשירה וגם במתן שם לציוריי) אני סומכת על הצופה/קורא שהוא לא רק "רואה" את המילה, אלא גם שומע אותה. לפיכך המילה 'עור', כשהיא כתובה היא מכוונת לעורה השקוף והבהיר של אותה דמות רחוקה עירומה, שמונחת שם כאנטיתזה לדמות הצל שמופיע מלפניה. אך בו בזמן ניתן גם לשמוע את המילה "אור" שבוקעת ממנה ובמיוחד כאשר היא באה בסמיכות למילה 'צל'.  זוהי צורה של עיבוי (קונדנסיה) שבה מספר מילים נדחסות לתוך מילה אחת ובכך מייצרת ריבוי משמעות. בו בזמן זוהי גם סינסתזיה (העברה של חוש אחד באמצעות חוש אחר) שכן יש לנו כאן את חוש המישוש, המגע (העור), ואת חוש הראייה (האור).

מכאן שהציור שאני מציגה כאן, מעמיק את ההבנה ביחס לשיר לא רק באמצעות מראהו הפיזי כאובייקט ויזואלי, אלא גם באמצעות הכותרת שלו ה 'עור והצל'. ואכן בציור, דמות האישה העירומה מוצגת כאילו עורה 'שקוף' ואולי גם 'קורן' כשהיא ישובה על מצע שכולו אור (צהוב) . זאת בבחינת עור (גוף) על אור (מצע שאליו מכוונת אלומת אור), ואליה מהדהד, מבחינת הקומפוזיציה הצבעונית דימוי הפנים – שנמצא בחזית התמונה. במילים אחרות, העור בציור לפחות בשניים מן הדימויים, הינו מלא אור . גוף הפנים מואר ומכאן ואילו פני הגוף מוארים משם.

המשפט ו 'מתוק האור בעיני' מעמיק את ההתכתבות ומהדהד אל רחל שפירא ולשירה "ומתוק האור בעיניים', שמהדהדת אל קהלת. שם בשירתה מדברת רחל ואומרת 'לא תדע שובע" כאן אומר לנו המשורר "חומד את.... וזולל". שם אומרת לנו רחל "לא עייפו ידייך לנגוע" כאן אומר לנו המשורר 'נגוע במגעך".

קהלת אמר "ומתוך האור, וטוב לעיניים לראות את השמש" ואילו כאן המשורר מבקש לראות את הצל שדווקא בו הוא חומד ודווקא שם וממנו תתקבל אותה מתיקות בעיניים. יש לציין שמשפט זה 'מתוק האור בעיניים' גם הוא סוג של סינסתזיה, כאן המשורר מדבר על חוש הטעם שאותו הוא ישיג באמצעות חוש הראייה. ובכך אנו חוזרים להבנה שייתכן שמדובר כאן ב'מים גנובים ימתקו', שעוד קודם לכן כבר נרמזו במילה 'זולל'.

ולסכום, אומר שהציור, שלדעתי התכתב עם שיר זה, מייצר כאן סוג של שיח שאפשר להגדיר אותו כשיח ארכיטיפי בזיכרון התרבותי הקולקטיבי. או כפי שמתארת זאת אזולאי 'תת מודע של טקסטים'.

אני מבקשת לטעון שהמפגש בין שני טקסטים אלה על כל מטעניהם איפשר להגיע אל רבדים עמוקים יותר של השיר כמו שגם להוסיף לחוש המישוש ("נגוע במגעך") ולחוש הטעם ("מתוק", "זולל" ) את חוש הראייה (ראיית הציור) שהביא אולי גם הוא עוד סוג של מתיקות לעיניים.

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים