הערה:

הדברים הבאים הם דעתי האישית בלבד ואין לראות בהם כל נימה אישית, הכול נכתב באופן מקצועי מתוך דאגה כנה למצב השירה והספרות בישראל.

בתאריך 15 בדצמבר נערך כינוס חירום של איגוד המשוררים החדש. בהיותי עורך לשון ומשורר הוזמנתי אף אני לאותו כינוס. אם לסכם במילה אחת על אודות הכינוס, אוכל לומר שהיה מוזר, מוזר מאוד אפילו.

במה דברים אמורים?

אין זה סוד שמצב הספרות בישראל בכי רע ועוד יותר מכך - מצב השירה. כתבי עת לענייני שירה נסגרים, הוצאות לאור ממעטות לפרסם ספרי שירה, והביקוש לשירה בכלל מתמעט והולך. לשם כך קם איגוד משוררים חדש וכינס כינוס זעקה על מצב השירה.
באופן אירוני מקום הכינוס שנבחר (בית העם, רוטשילד 69, תל אביב) מסמל יותר מכול את המצב העגום שהשירה החדשה הגיעה אליו: רעוע, פגום, מט לנפול, מיועד להריסה. האם בכוונת מכוון בחרו מארגני הכינוס בבניין רעוע שכזה? שאלה טובה. 
זה אחר זה עלו משוררים ו"משוררים", דיברו וקראו משיריהם. התלונות שָׁצפו שם כנהר על זלזול בערכֵי השירה, על תקציבים זעומים - אם בכלל - לכתבי עת ולהוצאת ספרי שירה ועל כך שהמשורר לא מקבל משכורת בעבור עבודתו, כתיבת השירה. הוצגו אף נתונים במצגת פאוורפוינט פשוטה המעידים על הפניית התקציב למקומות אחרים זולת השירה החדשה.
ואני אומר: במקום להתבכיין ולהתקרבן חִשבו מדוע הזלזול הזה בשירה החדשה לעומת זו הקלסית (לאה גולדברג, עמיחי, זך, שירת ימי הביניים ועוד), חִשבו מדוע התקציבים הזעומים. והתשובה נמצאת לא במשרד החינוך, לא בממשלה ואפילו לא במשרד האוצר. התשובה נחבאת בנו, המשוררים החדשים. הסיבה לזלזול הזה פשוטה ביותר: באין שירה איכותית אין ביקוש לספרי שירה ובאין ביקוש לספרי שירה אין תקציבים לשירה. פשוט ביותר. התחילו לכתוב שירה איכותית, מסקרנת ומעניינת, מה שייצור ביקוש וזה יביא אתו את התקציב המיוחל.
אלא מה? ברגע שרובה ככולה של השירה החדשה רדודה, משעממת, נדושה, מזלזלת בעברית - מה לכם כי תלינו? במהלך הערב הוקראו עשרות שירים, ורק מיעוטם נחשבים בעיניי שירה, השאר - רדודים ביותר עד זבל טהור שלא ראוי להתייחסות. על זה אתם מבקשים הכרה? על זה אתם דורשים תקציב?

מיהו משורר?

לפני שדורשים תקציבים והכרה מן הראוי לשאול מיהו משורר? מהי שירה? האם כל מי שכותב שיר ייחשב משורר? האם מי שפרסם בכתב עת או הוציא ספר שירה ייחשב משורר? לפי אילו קני מידה נקבע מי יקבל תקציב וכמה ומי יקבל שכר בעבור כתיבתו?
שלא יובן, אני מסכים עם כל מה שנאמר באותו כינוס. אין ספק שדרוש תקציב רב יותר, אין ספק שחייבים ללמד שירה חדשה בבית הספר התיכון ובבית הספר היסודי, להפגיש בין משוררים לתלמידים וכיו"ב. אלא מאי? שאני סבור שהבעיה לא נמצאת לפתחם של משרדי החינוך והאוצר אלא לפתחו של מי שמצהיר על עצמו שהוא משורר. חובת ההוכחה עליו. ברגע שכל אחד מצהיר על עצמו משורר וכותב שירים רדודים עד זבל טהור - מדוע שיקבל על כך תקציב? מדוע שמישהו יתעניין בשירתו? עובדה היא ששירה קלסית כן מלמדים וכן צורכים, ומדוע? כי שירתם של גולדברג, אלתרמן, זך ודומיהם היא שירה במיטבה, שירה איכותית, וככזו יש לה ביקוש ולכן גם תקציב.
רבותיי, לא כל מי שכותב שירים הוא משורר, כשם שלא כל מי ששר הוא זמר. כדי לזכות בתואר הנכסף "משורר" צריך ערך מוסף, רוחני, פנימי. ועדיין יש גם משוררים טובים, איכותיים ואפילו טובים מאוד המכבדים את המילה הכתובה ואת העברית, אלא שמספרם מועט יחסית. 

העברית, אוי, העברית

כפי שכבר כתבתי בעבר, משורר וסופר מייצגים תרבות, שפה ולשון. ואם הם־עצמם מזלזלים בתרבותם ובלשונם, מדוע שאחרים לא יזלזלו? בכינוס המוזר שנכחתי בו רובם ככולם של הקוראים קראו בשגיאות לשוניות צורמות ובזלזול מופגן בכלי עבודתם (העברית). לעניין זה יש להזכיר את שר החינוך לשעבר, המשורר יוסי שריד, שקרא בעברית תקנית ורהוטה וכן את המשוררת לורן מילק - שאמנם לא שמעתי אותה קוראת (כי הגעתי באיחור קל), אבל מהיכרות אישית שלי אִתה אני סמוך ובטוח שהיא הקפידה על קלה כחמורה וקראה באופן רהוט ומדויק מפני שהעברית יקרה ללבהּ. שאר המשוררים וה"משוררים" טעו הן בקריאת שיריהם הן בנאומיהם. ואני אומר: משורר שמזלזל בלשונו או אינו יודע את לשונו - מה לו כי ילין?
חייבים להבין: הלשון היא כלי עבודתו של המשורר והסופר, ואם אינו בקיא בה או מזלזל בה אינו ראוי להיקרא "משורר" ו"סופר". משל למה הדבר דומה? לחשמלאי שלא מכיר את כלי עבודתו. האם הייתם פונים לחשמלאי שאינו יודע להשתמש בטסטר או במברג פיליפס? ודאי שלא! כך לא תצרכו שירה ממי שכותב בשגיאות לשוניות צורמות ומזלזל בלשונו.

עניין נוסף שבעטיו לא ידעתי אם לצחוק או לבכות נגע לאופן קריאת השירים: רובם ככולם של המשוררים קראו מתוך אייפודים ואייפונים, מחשבים ניידים וטלפונים ניידים קטנים. היו אף כאלה שהתנצלו שבדיוק נגמרה הסוללה במכשיר האייפוד (ושמא אייפון?!) שלהם ולכן לא יוכלו לקרוא את שירם. ואני אומר: מה קרה לנייר ולעיפרון? למה לא להדפיס את השיר ולקראו מודפס? שירה היא עניין קדוש, רוחני, שבא מהנפש ומהלב, וככזו היא ראויה לכל הכבוד הראוי, ולקרוא אותה ממכשירים מתקדמים ככל שיהיו - זה מבחינתי זלזול משווע בקדושתה. משורר אמתי לא קורא שירו מתוך טלפון נייד כי הוא מכבד את המילה הכתובה. משל למה הדבר דומה? לאדם שקורא ספר או עיתון בשירותים.

סוף דבר

כינוס החירום היה ללא ספק אירוע חשוב. אין חולק על כך שמצב השירה בישראל בכי רע, התקציבים זעומים ואי־אפשר להתפרנס משירה. אולם הפתרון לבעיה נמצא בנו המשוררים ובכל מי שרואה עצמו משורר - כבד את מקצועך ומקצועך יכבד אותך, כבד את לשונך ויתחילו לכבד אותך, כתוב שירים איכותיים ויתחילו להתעניין בשירתך, מה שיגרור אחריו בהכרח הגדלת תקציבים.