מס' צפיות - 133
דירוג ממוצע -
מצמוצים: מסיבת הלוויה
מאת: אברי שחם 16/09/11 (18:25)

כמשך השנים שאני משתף את קוראיי הנאמנים במחשבותיי, רעיונותיי, חוויותיי, ההצגות, הסרטים, הקונצרטים, שהלכתי אליהם, רק לעתים רחוקות - אם בכלל - השמעתי את המשפט: "רוצו לראותו!"

עתה אני מרשה לעצמי להציע לכם, לכו לראות את "מסיבת ההלוויה שלי" לפני שיהיה מאוחר מדי. אינני יודע באיזה מידה זכה סרט זה להצלחה, אבל אתמול בערב היו בקולנוע ביחד עמנו כ-15 צופים. יכול להיות, שזה היה בגלל השעה המוקדמת, 18.50, ויכול להיות שהקהל הפוטנציאלי שנהנה מסרטים כאלה, הספיק כבר לראותו בשבועות שהוצג בארץ. מה כוונתי כשאני אומר 'סרטים כאלה'? זה לא סרט פעולה, בלשי, מערבון ואפילו לא קומדיה פרועה. יש בו אומנם רמז קל של מסתורין, אבל לא מהסוג שגילויו בסוף הסרט יגרום לכם לזנק מהכיסא.

מה שיש בה בדרמה מעולה זאת זה משחק אופי מרתק. כל אחד מהשחקנים הראשיים רוברט דובאל, ביל מאריי וסיסי ספייסק מציג דמות מובהקת, אם כי דמותו של הראשון, המגלם את פליקס בוש, המתבודד המפחיד, היורה בכל אדם המתקרב לביקתתו בעיבורי היער, תישאר במיוחד חרוטה בזכרונכם. בוש הקודר, הפראי, רע המזג, שימש מקור של שמועות זדוניות רבות לאורך השנים. יש אומרים שרצח מספר אנשים בדם קר, שכרת ברית עם השטן ונטייתו ללכת העירה עם רובה ציד, זקן פרא ובבגדים בלויים, לא עושה רושם של אדם המבקש להזים שמועות אלה ולפייס אם תושבי העיר המבועתים. 

כאשר בוש נכנס לטרקלין בית הלוויות עם צרור מהוה של כסף ומכריז על כוונתו לערוך לעצמו מסיבת הלוויה, בעודו בחיים, אליה מוזמנים כל אלה שיש להם לספר סיפור אודותיו, פושטת השמועה במהירות ברחבי העיר והציפיה, להיוודע סוף-סוף באיזה מידה נכונים המיתוסים מסמרי השער (וכמובן גם ההגרלה, בה יוכלו לזכות בבקתת הזקן וחלקת היער הצמודה אליה), גורמות למאות אנשים להגיע למסיבה. ביום הגדול, בוש לא מתעניין יותר בסיפוריהם של האחרים, יש לו סיפור משלו שמבקש שיספרוהו. הוא מפתיע את כולם - אם כי הצופים בוודאי ניחשו חלק גדול מסיפורו -  ובמיוחד את הנערה שחיזר אחריה בנעוריו (המגולמת ברגש על-ידי סיסי ספייסק), בגילוי הסוד המזעזע שגרם לו שברון לב ובגללו כלא את עצמו בביתו המבודד במשך 40 שנים. זאת הסיבה בגללה ערך את המסיבה, הוא רצה להקל על מצפונו ולא לקחת את סודו עמו לקבר.

ביל מאריי שהכרתי והתחבב אליי בסרטים כמו "אבודים בטוקיו" ו"פרחים שבורים", מגלם בסרט, בשנינות הרגליה שלו את מנהל בית הלוויות.

אין זה סרט קודר, הצפייה בו תגרום לכם הנאה צרופה ולמרות הסיפור הנוגע ללב והמסר הנדוש במקצת, על כוחה המשחרר של האמת, חיוך קל ירחף על שפתותיכם ברוב מהלך ההקרנה. הסוף שלנו יגיע בכל מקרה, אז אם כבר לצאת, עדיף בסטייל.  

 

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר