מס' צפיות - 497
דירוג ממוצע -
חליל הקסם / האופרה הישראלית - ביקורת
מאת: אלעד נעים 23/05/11 (21:07)

"חליל הקסם" (die zauberflöte) היא אופרה בשתי מערכות אשר נכתבה ע"י וולפגנג אמדאוס מוצרט ע"פ ליברת בגרמנית שכתב עמנואל שיקאנדר, ועם השנים הפכה להיות אחת האופרות המוכרות והמפורסמות ביותר. יצוין, כי מוצרט עצמו נפטר כשלושה חודשים לאחר שהאופרה עלתה לראשונה בוינה, וזוהי למעשה עבודתו הבימתית האחרונה. האופרה מבוססת על הסיפור "לולו או חליל הקסם" מאת אוגוסט ליבסקינד, והאריה המפורסמת "der hölle rache kocht in meinem herzen" או בשמה המוכר יותר - "אריית מלכת הלילה", היא אחת האריות התובעניות והמרשימות ביותר שנכתבו בכל הזמנים.

 

האופרה "חליל הקסם" משלבת יסודות מן האגדות לבין יסודות הקומדיה ולבין יסודות המיתולוגיה, והיא נחשבת לאופרה מסוג זינגשפיל, כלומר, אופרה אשר דומה במבנה שלה למחזמר, ויש בה שילוב בין דן-שיח מדובר לבין שירה אופראית, וזאת בשונה ממרבית האופרות שבהן גם דו-שיח הוא חלק מושר. גם מבחינה מוסיקלית ישנה חשיבות רבה למבנה האופרה, שכן הסגנונות המוסיקליים בה רבים ומשתנים בהתאם לעלילה, ולמעשה הדיאלוגים המדוברים שוברים את הקשרים בין הקטעים המוסיקליים השונים. הליברית קובעת כי מקום התרחשותה של האופרה הוא במצרים, דבר אשר מתאים לתוכן שלה, אולם כל הפקה שמועלית משנה את מקום ההתרחשות, שכן ככלות הכל מדובר באגדה על זמנית ועתירת דמיון.

 

העלילה נפתחת בכך שזרסטרו, הכהן במקדש איזיס ואוזיריס חוטף את פמינה כדי להגן עליה מפני אמה, מלכת הלילה. במקביל, טמינו, נסיך יפה תואר, מנסה לחמוק מנחש אימתני, ולאחר שהוא מתעלף שלוש הגברות, שליחותיה של מלכת הלילה, הורגות את הנחש. טמינו פוגש בפפגנו, צייד הציפורים, והאחרון מספר לו שהוא עובד בשירותה של מלכת הלילה, והוא זה אשר הרג את הנחש. לאחר ששלוש הגברות מראות לטמינו את תמונתה של פמינה, ומספרות לו שזרסטרו חטף אותה, הן מביאות אותו אל מלכת הלילה, וזו משכנעת את טמינו (שאיננו מודע לרשעותה) למצוא את פמינה ולהחזירה, ובתמורה יוכל לשאתה לאישה. טמינו מגיע למקדש, מוצא את פמינה, אך שם הוא מגלה שזרסטרו פעל בעצם ממניעים נעלים, ועד מהרה הוא הופך לאחד מתלמידיו של זרסטרו ולומד את חוכמתו. בסופו של דבר טמינו ופמינה מתאהבים ומתאחדים, ומלכת הלילה ושלוש הגברות מובסות, ובכך השמש מנצחת את החשכה. כמובן, לא קשה להבחין באלגוריה שבסיפור לעולמם של בני האנוש ולתקופתנו.

 

הבמאי ז'אן-לואי גרינדה, מנהלו האומנותי של בית האופרה של מונטה קרלו, בחר להעלות הפקה בעלת מסרים אקולוגיים שמתרחשת באנטרקטיקה, כך שלמעשה זיהום האוויר וההתחממות הגלובלית הם למעשה החשכה, ואילו העולם הנאור דוגל באקולוגיה ובשמירה על הסביבה. לתחושתי, גרינדה בחר בדרך שאינה מתאימה להעלאת אופרה כזו, שבה המוסיקה הקסומה של מוצרט צריכה להוות את הצלע הדומיננטית, אלא בחר העניק את כובד המשקל למסרים האקולוגיים. בנוסף לכך, הוא בחר באמצעים בימתיים שאינם מתאימים בראייתי לאופרה כזו - בובות ענק ובחירות בימתיות מודרניות מדיי כגון שימוש במסכי טלוויזיה, שהופכות את ההפקה כולה להצגת ילדים שמתיימרת להיות איכותית במקרה הטוב, ובחלקים מסוימים ממנה היא אפילו מביכה וגוררת הרמות גבה מצד הקהל. יתר על כן, גרינדה העמיד במרכז האופרה את שלושת הילדים שאמנם מופיעים בליברית, וסיפור "חליל הקסם" הוא חלום עבורם, אך ניכר כי לשלושת הילדים לא נמצאה תכלית בימתית מוצדקת, ולרוב הם היו משעממים שלא לומר מעיקים, מה גם ששירתם הייתה לא מוצלחת.

 

בעיה משמעותית נוספת היא, שסגנון הזיגשפיל דורש מהסולנים להיות גם שחקנים טובים, שכן ישנם קטעים רבים שאינם מושרים, וניכר כי גרינדה לא הקפיד על כך, וחלק מהשחקנים משדרים חוסר אמינות. בתוך כך, אמנם האופרה "חליל הקסם" נכתבה עבור הקהל הרחב, ויש הטוענים שמדובר במוסיקה פופולרית משהו, אולם המוסיקה המשתנה מחייבת זמרים אשר מתמחים בשירה במגוון סגנונות מוסיקליים, ונדמה שלא תמיד הבחירות בסולנים היו מתאימות, שכן רבים מהם אינם מצליחים לסחוף את הקהל לקסם המיוחד של האופרה. יחד עם זאת, דיוויד שטרן הצליח להפיק מהתזמורת ביצוע מרשים ליצירה, ומקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של ישי שטקלר עשתה אף היא את עבודתה נאמנה.

 

לצד זאת, התפאורה עיצב רודי סבונגי התאימה לחוויה האקולוגית באנטרקטיקה, וכך גם התלבושות שעוצבו ע"י ז'אן פייר קפירון, אולם ניכר כי כאן הייתה הכוונה לא נכונה מצד הבמאי, שחזונו הבימתי לפחות בעיניי לא התאים לאופרה. כמו כן, התאורה שעיצבה לורן קאסטין הייתה לרוב אפלה מדיי, ולא הצליחה להדגיש את העוצמות של ניצחון האור על החשכה. בנוסף, הכוריאוגרפיה של יוג'ני אנדרין הייתה פשוטה למדיי, ולעתים הייתה תלושה מדיי מההתרחשות התיאטרלית והעלילתית.

 

זמרת הסופרן-קולורטורה יקתרינה לקחינה בתפקיד מלכת הלילה היא זמרת טובה ובעלת יכולות קוליות מרשימות, אולם ניכר כי דווקא באריה המשמעותית ביותר שלה והמפורסמת ביותר באופרה "חליל הקסם" - "der hölle rache kocht in meinem herzen" - היא מביאה ביצוע טוב אך לא סוחף יתר על המידה, מה גם שמבחינה משחקית לא הצליחה להעצים את דמותה של מלכת הלילה.

 

ארתור אספיריטו (טנור) בתפקיד טמינו והילה בג'יו (סופרן) בתפקיד פמינה עשו עבודה מצוינת יחד ולחוד, ושניהם הביאו לידי ביטוי את תמימותם ואת אהבתם הסוערת של הצעירים, ובאריות שלהם סיפקו ביצועים מוצלחים במיוחד. גיא מנהיים (טנור) בתפקיד פפגנו מצליח להסב אליו את תשומת הלב של הקהל בזכות משחק מעולה וכן בזכות העצמת המימדים הקומיים שבדמותו של פפגנו, וגם הילה פחימה (סופרן) בתפקיד פפגנה מבצעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר.

 

אורן גרדוס (בס) בתפקיד זרסטרו סיפק ביצועים טובים לאריות, אולם העובדה שהבמאי בחר לעצב אותו כמדען נאור ומשכיל שנוהג להטיף לעולם על זיהום אקולוגי, לא סייעה לו להביא את הדמות למקומה הראוי. עוד יצוין, כי תפקידי שלוש הגברות : ליליה גרצובה, שירה רז וקרין הוכמן (סופרן) בוצעו בצורה טובה מאוד. עוד משתתפים באופרה : דניס פיטרסן בתפקיד מונוסטטוס, וכן נמרוד גרינבוים ועמית פרידמן בתפקידי הכמרים.

 

 

סיכום : פרשנות בימתית מודרנית ובעייתית הפכה את ההפקה כולה למאכזבת.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר