סיפוריו של שלום עליכם, מבולטי הסופרים ביידיש, היוו השראה ליצירות בימתיות וליצירות קולנועיות, אולם גם כסיפורים הצליחו להפוך לקלאסיקה יהודית של כל הזמנים. יצירותיו של שלום עליכם התאפיינו בהומור רב, והדמויות הראשיות שעיצב עוררו הזדהות רבה בקרב קהל קוראיו, וגם אם הייתה לו ביקורת סאטירית, היא לרוב הייתה סמויה ולא ישירה, ובכל זאת היא הייתה ברורה למדיי, ולמעשה הבולטת ביצירותיו היא "טוביה החולב", שלימים הפכה למחזמר המצליח "כנר על הגג". יתר על כן, לא מעט דמויות שיצר שלום עליכם חלמו על אוצר כזה או אחר, וניכר כי החלום להתעשר לצד החיים הקשים כיהודי במזרח אירופה של תחילת המאה העשרים. באופן אלגורי כל יהודי חולם על מציאת אוצר, אשר יירפא אותו מכל מכאוביו ומכל הקשיים שהוא חווה, ונדמה שהחיים כיהודים בצל האימרה מתוך ההגדה של פסח "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" מעולם לא השתנו. גם בתקופות שבה התקווה מסתמנת נראה שדבר אינו משתנה בפועל, ואנחנו ממשיכים לחיות, להתלונן, לקטר ובעיקר לחלום ולהאמין שביום מן הימים יהיה טוב יותר.

בימים אלו עולה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "זהב טורקי", אשר מבוססת על מחזה שכתב חנן פלד בהשראת סיפורו של שלום עליכם "האוצר". העיבוד של חנן פלד מעביר את העלילה המקורית שמתרחשת בשטעטל - העיירה היהודית הקטנה, לעיירת פיתוח בדיונית בישראל המכונה חצרון, שבה ראש העיר המושחת נבחר שוב ושוב ע"י הציבור, אולם צובר גרעונות עצומים, ואינו מצליח לפתור את המשבר הכלכלי מול משרדי הממשלה. מטבע זהב עתיק שנמצא בבית העלמין בעיירה מזכיר סיפור על אוצר טורקי, והוא מעורר תקוות חדשות בקרב תושבי העיר. החפירות בבית העלמין מתחילות, וכל תושבי העיר עסוקים בפיתוח על חשבון האוצר שעתיד להימצא, וכמובן רבים מנסים לשים את ידיהם על חלק מהאוצר. העיבוד של פלד אפילו אינו בינוני, אלא רדוד לגמרי, שופע בדיחות זולות, המוניות, מביכות ווולגריות שחוצות את גבול הפתטיות, אשר מטרתן לעורר צחוק בקרב הקהל, ובד בבד לשכוח שה"מחזה" עתיד לעלות על במת התיאטרון הקאמרי. לפיכך, לא ברור לי הרצון של התיאטרון הקאמרי להעלות מחזה מעובד בצורה חובבנית למדיי ולהשקיע בהפקה משאבים רבים, שללא ספק, היו יכולים להיות מופנים להעלאת מחזות חשובים וטובים הרבה יותר. קלאסיקה מעצם הגדרתה היא נצחית, והעיבוד עצמו לרוב מיותר, ומכאן אם היו מעלים מחזה המבוסס על הסיפור המקורי, אני מניח שהיו מצליחים להגיע להישג אומנותי משמעותי ולא מביך או מבייש. מלבד זאת, גם ורדית שלפי שהייתה אמונה על הדרמטורגיה במחזה, לא הצליחה להביא אותו למקום שייכבד את הקהל ואת המשתתפים בהצגה ואת יוצריה.

הבימוי של משה קפטן עמוס באמצעים בימתיים, שנראה שמטרתם היא לחפות על המחזה בעל האופי הבידורי המובהק, שמטרתו רק לעורר צחוק בקרב הקהל. קפטן מוסיף להצגה עושר באמצעות המוסיקה שהלחין יוסי בן נון, המבוצעת ע"י תזמורת חיה על הבמה - יוסי בן נון (קלידים), אסף רוט (כלי הקשה, אקורדיון וחצוצרה), ניצן עין הבר (סקסופונים) ושרלי סבח (עוד, גיטרה). כמו כן, הוא משתמש במעברים מסוגננים בהדרכתו של אלדר גרויסמן, ואלו מלווים בחילופי תפאורה תוך עמעום התאורה, ובנוסף הוא עושה שימוש בוידאו ארט שערך שי בודנר, שלצערי הוקרן ללא מיקוד במכשיר ההקרנה. גם הניסיון שלו להמחיש את הסאטירה ואת המסרים החשובים, לכאורה, של הסיפור, נופלים על אוזניים ערלות, היות במשך מרבית ההצגה מרבית היושבים בקהל מתפקעים מצחוק, וכאשר הסאטירה הנוקבת כביכול מגיעה לקראת סיום המחזה, היא אינה משמעותית. יצוין, כי קפטן הוא אחד הבמאים המוערכים והעסוקים ביותר בישראל כיום, ומתוקף תפקידו כמנהל אומנותי של פסטיבל ישראל, נראה לי שיש לו את חופש הבחירה ביחס לחומרים בהם הוא בוחר לעסוק. עם זאת, במקום להתמקד ולהתעמק ביצירות איכותיות קיבלתי את התחושה שהשאיפה מצדו היא לביים הצגות רבות ככל האפשר, והדבר כמובן פוגם באיכות עבודתו.

התפאורה והתלבושות שעיצבה נטע הקר היו יפות מאוד, והתאימו באופן מיטבי לדמויות השונות, אולם נדמה לי שההשקעה הכספית בהצגה מסוג זה הייתה גבוהה מעבר למשוער, מתוך התפיסה שהצגה בידורית שכזו תצליח לסחוף אליה את הקהל ולרפד את קופת התיאטרון, וחבל. יצוין, כי חלק מסוים בתפאורה לוקה בבעייתיות - שולחן קפה קטן בסלון הבית, אינו חוזר למקומו עם חילופי התפאורה לסירוגין, וראוי היה להצדיק היעלמות זו באמצעות עגלת קפה או באמצעות פתרון אחר. בנוסף, עמיר ברנר עיצב תאורה טובה, שתפקדה היטב גם במעברים בין התמונות השונות שדרשו חילופי תפאורה.

שמואל וילוז'ני בתפקיד מנצ'י, ראש מועצת חצרון, חוטא למטרה בתפקידו, שכן הוא מסגל לעצמו התנהלות ושפת גוף המזכירה את תפקיד טרופלדינו שגילם בהצגה "משרתם של שני אדונים" בתיאטרון הבימה בשנות התשעים. בעיניי סגנון משחקו היה לא מקצועי, והוא התאמץ לסחוט את מחיאות הכפיים מצד הקהל, אם באמצעות השתטות שלא לצורך ואם באמצעות שפת גוף מוחצנת ומביכה למדיי.

נדב אבוקסיס בתפקיד שריקי, רב העירייה, חוטא למטרה בדומה לוילוז'ני, ומביא לתוך הדמות מבטא מרוקאי טיפוסי המזוהה עמו, ולמעשה אינו מחדש, אלא נמצא על תקן הדמות הסטריאוטיפית שהוא מגלם בד"כ. אלון דהן בתפקיד גרובר, התעשיין העשיר, עושה עבודה סבירה במהלך ההצגה, אם כי הוא מגלם דמות שמזכירה מאוד דמויות משנה אחרות שגילם, והדבר בא לו באופן טבעי למדיי עד כדי שעמום.

לצד חוסר המקצועיות ישנן גם הבלחות של אופטימיות - עירית קפלן בתפקיד בת שבע, אישתו של מנצ'י ; נעמה שטרית בתפקיד אתי, בתם ; אבי טרמין בתפקיד חתוקה, מפקד המשטרה בעיירה וכן ניר זליחובסקי בתפקיד דותן, נציג רשות העתיקות. לצד כל ההמולה שמייצרים וילוז'ני ואבוקסיס, אלו שומרים על מקצועיות ועל סגנון משחק מוקפד למדיי מבלי לגלוש למניירות מיותרות, ומשתדלים למצות מדמויותיהם את המיטב על אף שאינו רב, שכן מדובר בדמויות שטוחות למדיי. זאת ועוד, לא חשתי שהם מנסים להצחיק באופן מלאכותי, אלא בדיוק להיפך - קפלן וטרמין עושים זאת באופן מדויק. עוד משתתפים בהצגה : גיא עקיבא ועופר פלדמן בתפקיד תושבי חצרון.

סיכום : קלאסיקה שהעיבוד המודרני הפך אותה לזולה, למביכה ולמביישת את במת התיאטרון הקאמרי.