מס' צפיות - 2755
דירוג ממוצע -
האריסטוקרטים / הקאמרי - ביקורת
מאת: אלעד נעים 01/01/11 (02:27)

לא בכדי דרמות משפחתיות תפסו מאז ומתמיד חלק נכבד מרפרטואר התיאטראות בישראל ובעולם, וזאת היות שהמשפחה על כל מורכבויותיה היא נושא אשר כל צופה בקהל יכול להזדהות עמו בצורה זו או אחרת. השייכות למשפחה טומנת בחובה מחויבות לערכים ולמנהגים מסוימים תוך הצבת גבולות מוגדרים, ובד בבד המשפחה מספקת עוגן של ביטחון, של תמיכה ושל אהבה, ולכאורה - ללא תנאים, ולמעשה האמרה לפיה "משפחה לא בוחרים" מציגה באופן מדויק את הסתירה בין שני קטבים אלו. מלבד "האריסטוקרטים", המחזה החדש פרי עטה של עדנה מזי"א שעולה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי, גם מחזות קודמים שלה כגון : "המורדים" ו"סיפור משפחתי" נגעו בנושא המשפחה, ומזי"א ציינה שהיות שגדלה כבת יחידה היחסים בין בני משפחה ובמיוחד בין אחים מאז ומתמיד סקרנו אותה.

 

דור האריסטוקרטים של תקופת קום המדינה התאפיינו בהיותם עסוקים בטובת המדינה והציבור לצד הזנחת משפחתם וחייהם האישיים. אותם אריסטוקרטים תפסו עמדות מפתח בהנהגת מדינת ישראל הצעירה, אשר הוקמה מאפס, והיו עסוקים בגיבוש מערכת של ערכים ושל נורמות, אשר משקפים את תפיסת העולם של קהילות יהודיות שונות מרחבי העולם, וכן בעיצוב הזהות הישראלית. בדיעבד, ניתן לומר כיום שכתוצאה מפועלם הנמרץ וממסירותם לשירות המדינה, התפתחה לה מדינה בקצב מהיר לכל הדעות, אולם בצל הצלחתם בכל הנוגע להקמת המדינה דור המייסדים נחל כישלון בכל הנוגע למשפחותיהם. רבים רואים במייסדים את אלו אשר שילמו את המחיר האישי הכבד בשם השירות הציבורי, אולם בעיניי נכון יותר להגדיר את מחיר אישי זה כהחמצה, מאחר שאת המחיר האישי הכבד ביותר שילמו ילדיהם, אשר לא זכו להכיר את הוריהם, ועובדה זאת השפיעה על אישיותם באופן משמעותי. בחלוף השנים כאשר ילדי המייסדים הפכו גם הם להורים, חשיבותה של המשפחה התעצמה, ורבים חיו לפי התפיסה שיעניקו לילדיהם את מה שלא העניקו להם, ואין ספק שתקופת ילדותם אפופה בסודות אפלים ובפצעים שמסרבים להגליד גם עם חלוף הזמן.

 

עלילת המחזה מגוללת את סיפורה של משפחת בן כנען בשתי תקופות בחייה. בשנות החמישים ראש המשפחה, יאיר בן כנען משמש כאל"מ בצבא ומתמסר לקריירה הצבאית, כאשר אישתו, הגר, עומדת לצדו ובמקביל עוסקת במפעלי פילנתרופיה, ושניהם מתעלמים מצרכיהם של ילדיהם הקטנים. אחיו של יאיר, רודי, הוא הומוסקסואל בתל אביב השמרנית של אותם ימים, ומנהל חנות פרוות בישראל החמה וקורס מבחינה כלכלית. בשנות השבעים יאיר מכהן כשר בממשלה, ונאלץ להתמודד עם תוצאות מעשיו.

 

מזי"א מתמקדת במחזה "האריסטוקרטים" ביחסים בין בני משפחה, ובקונפליקטים המתגלעים ביניהם על רקע תפיסות עולם וכן ביחסים בין הורים לבין ילדיהם. היות שיאיר משתייך למגזר הקצינים הבכירים בצה"ל בראשית ימי המדינה, הוא ניחן בקיבעון מחשבתי אשר מונע ממסירותו לעבודתו ולשירות המדינה, והתנהלותו חסרת הפשרות כאיש צבא אמנם נחשבת מעלה, אולם התנהלות זו הקרינה גם על היחסים עם בני משפחתו, ועל אף התוצאות הטרגיות הוא התקשה להשתחרר מקיבעון זה. עם השנים המסירות לשירות המדינה התחלפה במסירות למשפחה, אולם גם לכך ישנם הרבה פנים - גם בימינו, חמישים שנה מאוחר יותר, הכמיהה לאמידות כלכלית מובילה הורים רבים לשהות במקום העבודה שעות ארוכות, וזמן האיכות עם ילדיהם מתנקז בעיקר לסופי השבוע, ועדיין ישנם הורים שאינם מקבלים את ילדיהם כמו שהם. זאת ועוד, חייהם של אנשי הצבא במקרים רבים לא השתנו ביחס לתקופות המתוארות במחזה, וילדים רבים שהוריהם אנשי צבא מעידים על תחושת החמצה בילדותם. מזי"א מביאה את הצופים בקהל להתבונן במערכת הערכים אשר מובילה אותם, והמחזה מרגש ומעורר הזדהות על רבדיו השונים, וזהו ככל הנראה סוד הכתיבה של מזי"א, אשר בלט במיוחד גם במחזה "המורדים". ניכר כי היא מקפידה לערוך תחקיר מקיף טרם כתיבת המחזה, והדבר מוסיף נופך רב של אמינות, מה גם שהיא משבצת בו לא מעט משפטים שנחרטים בזיכרון ומעוררים מחשבה. גם מבחינה דרמטורגית מזי"א עושה עבודה נפלאה, והמחזה מתאר תהליך של פיכחון ושל הפקת לקחים תוך סיום ההתכחשות לטעויות שנעשו. סופו הפתוח מותיר מקום רב לפרשנות אישית של הצופים, ואולי בשל כך הוא מעורר מחשבה אף יותר.

 

עמרי ניצן ביים הצגה מרגשת, מרתקת ועתירת דימויים בימתיים, אשר מוסיפים למחזה של מזי"א מימד תיאטרלי מיוחד במינו, וניכר כי זוהי הצגה שעוד ידובר בה רבות, בעיקר הודות למשחק המצוין. יחד עם צוות היוצרים : מעצבת התפאורה והתלבושות אורנה סמורגונסקי, מעצבת התאורה קרן גרנק המוסיקאי יוסי בן נון, הכוריאוגרף יחזקאל לזרוב ומדריך הקסמים והאפקטים ליאור רוכמן, ניצן ממזג את שלל האמצעים הבימתיים לכדי מקשה אחת, וכל זאת במינון מדויק ביותר. ההצגות שמביים ניצן מתהדרות בד"כ בתפאורה מרשימה ומושקעת, אולם בהצגה "האריסטוקרטים" התפאורה מינימלית ביותר ומסתמכת על דלתות הזזה שחורות ועל מזוודות שחורות, אשר באופן מודולרי הופכות למיטה, לשולחן אוכל, לספסל ועוד. השימוש במזוודות מעצים מחד את המטען הרגשי והנפשי שכל אחת מהדמויות נושאת עמה, ומאידך, כשהן מתחברות, מובא לידי ביטוי הקשר המשפחתי. כמו כן, המזוודות מתקשרות גם למסע, בין אם הוא פיסי ובין אם הוא נפשי : יאיר והגר מבלים שבועות ארוכים בחו"ל הרחק מילדיהם ; ילדיהם, עוז ודבי, מתגוררים לפרקים אצל סבתם ועוברים מסע של התבגרות ; רודי עובר מסע נפשי הנוגע לזהותו המינית ולציפיותיו של אחיו ממנו, בהן אינו יכול לעמוד ; ורה, ניצולת שואה שאומצה ע"י המשפחה, חוותה טראומה במקום עבודתה, והופכת לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. בנוסף לכך, הפתיחה והסגירה של המזוודות ושל הדלתות השחורות מתקשרות באופן ישיר לגילוי הסודות האפלים הקשורים לבני המשפחה וברצון להסתירם. בכל מרכיבים אלו ניצן מוכיח את גדולתו כבמאי ממוקד ויצירתי, אשר מצליח להפיק את המרב מהמחזה ולהעצים את הניואנסים שבו.

 

גיל פרנק בתפקיד יאיר בן כנען הביא לידי ביטוי את קיבעונו המחשבתי ואת רצונו שדברים יתנהלו בדרך שלו. הוא מפגין חזות קשוחה, ומתקשה לגלות אמפתיה כלפי ילדיו משום שעסוק בעבודתו, ואינו מקבל את אורח החיים שמנהל אחיו. גם שנים לאחר מכן, הוא אינו משתחרר מהקיבעון ואינו קשוב לילדיו. יצוין, שגם אם מדובר בדמות שמאפייניה מזוהים מאוד עם פרנק, הוא עדיין עושה זאת היטב.

 

לימור גולדשטיין בתפקיד הגר הייתה נפלאה, ועיצבה במדויק את דמותה של הרעיה המסורה והאינטליגנטית, אשר גם היא אינה מודעת לצרכים של ילדיה, ואינה מסוגלת לספק להם חום ואהבה, אלא מטיחה בהם שהם אנוכיים היות שאינם רואים את טובת המדינה. המשחק שלה עתיר ניואנסים במיוחד בתמונות שבהן מופיעים ילדיה, ותמונות אלו מעוררות הן תחושה של ניכור והן תחושה של הזדהות. הגר עוברת את התהליך המשמעותי ביותר במחזה, ומבינה ששינוי יכול לבוא בכל זמן, גם אם באיחור.

 

יחזקאל לזרוב בתפקיד רודי מגלם בהצגה את תפקיד חייו, ומביא לידי ביטוי משחק מלוטש ומוקפד ויוצר דמות אמינה ומשכנעת. הוא ממחיש את זעקתו של רודי לעזרה, בין אם במישור הכלכלי ובין אם במישור האישי והמשפחתי, ונאלץ לוותר על זהותו בעל כורחו. יתרה מזאת, באופן אירוני, תל אביב של שנות החמישים הייתה שמרנית במיוחד והומוסקסואליות הייתה לרוב מוצנעת, ואילו בימינו על אף הפתיחות ועל אף ערכי השוויון והכבוד לזולת נראה כי עדיין במקומות מסוימים קיים פער לא מבוטל.

 

הלנה ירלובה בתפקיד ורה הייתה נהדרת, וחזרה לתיאטרון לאחר היעדרות ממושכת בשל פציעתה בתאונת דרכים. המשפחה מאמצת את ורה כמחווה פילנתרופית, והיא הופכת לחלק מהמשפחה. יאיר והגר מרחמים עליה, אך עם הזמן מתוודעים לחוכמתה וליכולתה להביט לעומקם של דברים. ורה היא למעשה קול ההיגיון שתמיד קיים, אך קל יותר להתעלם ממנו, וירלובה מביאה לידי ביטוי באופן מרשים הן שבריריות ופגיעות כתוצאה מהטראומות שחוותה, ולצד זאת את החוסן הנפשי של הדמות.

 

עידו רוזנברג בתפקיד עוז ודינה סנדרסון בתפקיד דבי, ילדיהם של יאיר ושל הגר, היו מצוינים, ומשחקו של רוזנברג מרגש במיוחד לאור העובדה שהוא מהווה הזדמנות עבור אביו לתיקון שגיאות העבר. הן רוזנברג והן סנדרסון מגלמים דמויות בשתי תקופות השונות זו מזו באופן מהותי - הילדות והבגרות, והם מביאים לידי ביטוי את השינוי המתבקש באופן מיטבי. כמו כן, גם בילדות וגם בבגרות הם זועקים לתשומת לב מהוריהם וצמאים לגילוי של חום ושל אהבה, אך ניסיונותיהם נדחים בכל פעם מחדש.

 

עוד משתתפים בהצגה : מרינה שויף, מונה מרקוביץ', אלינור פוגל, טוני וילקין, שחר פרץ, אודי פרסי, ליאור חקון וגדעון כרמל.

 

 

סיכום : דרמה משפחתית מרגשת ונוגעת ללב בבימוי מצוין ובהשתתפות שחקנים נפלאים. אל תחמיצו!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 9 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
מסכים עם כל מילה
אלי 02.01.11 (10:37)
2.
שיעמום נוראי
ענת 10.07.11 (11:53)
3.
הצגה מופלאה!!! רוצו לראות!!!
טל מרקוביץ 28.08.11 (23:44)
4.
מצוין
יעל 18.11.11 (21:15)
5.
נפלא
אביבה 04.01.12 (22:55)
6.
על הפנים
צביקה 13.01.12 (14:29)
7.
רמה"ש
חביבה 21.01.12 (23:03)
8.
האריסטוקרטים
ליאורה 26.02.12 (09:38)
9.
הצגה רדודה וצפוייה
מירב 10.03.12 (22:59)