בשנת 1836 כתב המחזאי והסופר הגרמני, גיאורג ביכנר, את המחזה "וויצק", אחת מיצירות המופת המהפכניות ביותר שנכתבו, וע"פ ההשערות המחזה נכתב בעקבות סיפור אמיתי או בעקבות סדרת סיפורים אמיתיים. לאחר שהועלה מספר פעמים בפרינג' ובתיאטראות הרפרטואריים בישראל, עולה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי ההצגה "וויצק" בהפקה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לרוב ההפקות המועלות בתיאטראות הרפרטואריים, מה גם שמדובר במחזה אשר אינו פונה לקהל יעד רחב קל וחומר בישראל.

ביכנר, שנפטר בראשית שנות העשרים לחייו, לא הצליח לסיים את כתיבת המחזה, והוא ראה אור רק כארבעים שנה לאחר מותו, תוך שנעשו בו שינויים מקיפים לאחר שכלל כתבי היד מוזגו יחד. תקופתו התאפיינה בהיעדר שקט פוליטי בגרמניה אשר ליווה את התגבשות התודעה הלאומית הגרמנית בצל המשטר הפיאודלי, ואלו הביאו לפגיעה משמעותית בזכויות הפרט. תמורות אלו הביאו את ביכנר, המהפכן הצעיר, ליזום פעילות תעמולתית חשאית, שמטרתה להביא להתקוממות המעמדות הנמוכים, ובמקביל ללימודי הרפואה שלו באוניברסיטאות בשטרסבורג ובגיסן הקדיש גם זמן רב לכתיבה. פעילותו החתרנית הביאה את השלטונות להוציא נגדו צו הסגרה, ועד מותו ממחלת הטיפוס חי בצל הרדיפה, ולמעשה מחזותיו לא הוצגו כלל במאה ה- 19, אלא רק במאה ה- 20, ומיד קנו לעצמן שם במחזאות המודרנית, והשפיעו על מחזאים אחרים כדוגמת ברטולט ברכט, ו"וויצק" אף זכה לגרסה אופראית תחת השם "ווצק", אשר נחשבת לאחת האופרות החשובות שנכתבו במרוצת השנים.

יצוין, כי ביכנר נחשב בעיני רבים כיוצר פורץ דרך, אשר הניף את נס הביקורת החברתית כלפי החברה המערבית הדורסנית בכלל וכלפי החברה האירופאית בפרט, וניתן למצוא מספר יצירות מאוחרות יותר ברוח דומה כגון : המחזה "אביב מתעורר" שכתב פרנק וודקינד, הרומנים "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים" שכתבה איין ראנד, וכמובן מחזותיו של ברטולט ברכט - "הנפש הטובה מסצ'ואן", "מעגל הגיר הקווקזי", "אימא קוראז'" ואחרים.

המחזה "וויצק" מתאר תמונות מחייו של פרנץ וויצק, אשר עושה כל מאמץ על מנת לכלכל את בת זוגו מארי, אשר ילדה לו בן מחוץ לנישואין. הוא מתרוצץ מדיי יום בין עבודתו כמשרת של קצין בחיל הרגלים לבין עיסוקו כשפן ניסיונות של רופא, ועושה כל דבר על מנת לרצותם. יחד עם זאת, מארי נענית לחיזוריו של גבר אחר, אשר מצליח לפתות אותה, והדבר מביא את וויצק שנטרף מקנאה לרצוח את מארי.

לכאורה, עלילת המחזה אינה נשמעת מקורית וכל שכן מעניינת, אולם ביכנר חש שלוויצק נגרם עוול, ובמחזה הוא מאשים את החברה בכך שהביאה את וויצק למצבו הנפשי הרעוע וגרמה לו לבצע את הרצח. כמו כן, הוא מותח במחזה ביקורת נוקבת, אשר רלוונטית במיוחד גם לימינו, ונוגעת לאכזריותו של הממסד אשר משתלח בחלשים. למעשה, נשאלת השאלה האם החברה שנוצרה ע"י הפרט אינה הופכת אותו לקורבן שלה, על אף שמטרתה של החברה היא להגן עליו. יתרה מזאת, עולה השאלה לגבי מהותה של האנושיות, שספק אם קיימת.

איתי טיראן, שהפך בעשור האחרון לאחד משחקני התיאטרון הבולטים ביותר בישראל וזכה לעבוד עם טובי הבמאים, התנסה לראשונה בבימוי במסגרת התיאטרון הרפרטוארי בעבודה על הצגה זו, מה גם שמדובר באתגר כפול עבורו כמי שמגלם את דמותו של וויצק, ובכך היה עליו גם לביים את עצמו. כישרונו של טיראן כשחקן כבר הוכיח את עצמו לא פעם, והוא גילם מגוון רחב של דמויות באופן מעורר השתאות, ולמרות ש"וויצק" היא עבודת הבימוי הראשונה שלו, היא אינה לוקה בבוסריות, אלא בדיוק ההיפך - נדמה שמדובר בבמאי מנוסה, יצירתי ובעל מעוף, אשר אינו מהסס להשתמש באמצעים יוצאי דופן על מנת לשקף את החזון הבימתי והאומנותי שלו. זאת ועוד, המחזה שתרגם דורי פרנס עובד ע"י טיראן בצורה מעניינת ותכליתית, תוך שהוא מקצר אותו באופן משמעותי, וזאת מבלי לפגוע בתכניו ובמסריו.

טיראן (כשלצדו אחיו הצעיר, אלון טיראן, כבמאי משנה) יצר הצגה עשירה, מסעירה, עוכרת שלווה ומטלטלת, שמטרתה לזעזע את הצופים ולהביא אותם למצב בו הם נותרים פעורי פה ושרויים בתחושה של חוסר נוחות, מה גם שהיא מציבה מראה מול הצופים שבה משתקפת החברה של ימינו. ללא ספק, מדובר במלאכת מחשבת, אם לא גאונות, אשר מצליחה למזג למקשה אחת אמצעים בימתיים רבים כל כך, והמטען של ההצגה נותר עם הצופים גם ימים אחריה. טיראן בחר להציג את סיפור חייו של וויצק במבט לתוך בית חולים פסיכיאטרי, כך שהחולים יוצרים תיאטרון בתוך תיאטרון, ומעלים במסגרתו את סיפור חייו של וויצק, ועל כן הבחירה באולם קאמרי 4 הייתה מושלמת. ההשראה לכך היא ככל הנראה סרטו של פיטר ברוק, "מארה / סאד", שהופק ע"פ מחזה פרי עטו של המחזאי הגרמני פטר וייס, בו מוצגת הרדיפה אחר אחד מגיבורי המהפכה הצרפתית, ז'אן פול מארה, כאשר הדבר נעשה ע"י שוכני בית חולים פסיכיאטרי בשרנטון בהדרכתו של המרקיז דה סאד (ההצגה "מארה / סאד" עלתה ב- 2009 בבית צבי). סביר להניח, כי הדמיון אינו מקרי, שכן שתי יצירות אלו עוסקות במוסר, ברדיפה של הפרט אשר מאיים על החברה, ויותר מכל בצורך במהפכה. כמו כן, את ההצגה עוטפת אווירת נכאים אפרורית של מעבדת ניסיונות בבעלי חיים או בבני אדם, כאשר אין אבחנה של ממש בין השניים, אלא נעשה שימוש באביזרים כמו כלובים וגלגלי משחק על מנת להמחיש את ההקשרים המידיים לניסויים כביכול שהחברה מבצעת בפרט.

לקווים מנחים אלו מצטרפים השירים של טום וויטס ושל קתלין ברנן בתרגומו המצוין והמדויק של דורי פרנס, אשר נכתבו במיוחד להפקה של "וויצק" לפני כעשור. למעשה, שירים אלו, תחת ניהולו המוסיקלי של נדב רובינשטיין, מחזקים עקרונות גרמניים נוקשים אשר ניכרים בסגנון הבימוי, והם משקפים אלימות קשה וברוטאלית, תשוקה ותאווה מינית מתפרצות וכן מאבק נפשי פנימי ותמידי אשר מסרב לדעוך. השחקנים מבצעים את השירים תוך שימוש בהגברה שאינה מידתית, ומנגנים בכישרון רב בכלי נגינה מיוחדים - צינורות, משור, תופים ואחרים שיוצרו ע"י שלמה שביט, כאשר לביצוע האיכותי המוגמר הביאה הדרכתם המקצועית של דוקי עצמון ושל אסף רוט. כמו כן, התווספה אליהם התנועה הנוקשה שעוצבה ע"י גיא אלון, והותאמה היטב למסרי המחאה שבמחזה. בנוסף, התפאורה והתלבושות שעוצבו ע"י טל שחם שיקפו היטב את אווירת בית החולים הפסיכיאטרי האפרורי והמטריד, והייתה התאמה מדויקת במיוחד בין מאפייני כל דמות ודמות לבין התלבושת. לצד זאת, יעקב סליב עיצב תאורה פלורוסנטית שתרמה אף היא ליצירת האווירה עוכרת השלווה בהצגה, תוך שהתאורה מצליחה להפתיע ולהביא לזעזוע משמעותי בקרב הצופים.

איתי טיראן בתפקיד וויצק כאמור לקח על עצמו אתגר כפול - גם בבימוי וגם בגילום הדמות המרכזית. בהצגה זו הוא מוכיח שוב כי הוא שחקן יוצא מן הכלל, אשר מסוגל ליצוק עומק ואמינות רבה אל תוך הדמות שהוא מגלם. הוא הטיב להביא לידי ביטוי את היותו של וויצק לחוץ, חרד, תזזיתי, כנוע ונתון לגחמותיהם של הסובבים אותו - החל מבת זוגו מארי וכלה בממונים עליו. יותר מכל, הוא המחיש את העובדה שוויצק הוא קורבן של החברה, ובסיומה של ההצגה הוא זה שמפנה אצבע מאשימה כלפי החברה שהובילה אותו לביצוע הרצח, ולאחר מסכת ההתעללויות שהוא עובר מצד הסובבים אותו ומכבש הלחצים המופעל עליו מהממסד, אולי יש בכך הצדקה.

רותי אסרסאי בתפקיד מארי הייתה לוחצת יתר על המידה בתחילת ההצגה, ועשתה שימוש מופרז בקולה הנמוך, אולם לאחר מכן השתפרה. היא שיקפה באופן מוצלח את מאפייני אישיותה ההפוכים לאלו של וויצק, וברור לחלוטין שמקומם אינו יחד. לא בכדי היא נכנעת לקצין הצבא, רב המתופפים, ומתמסרת לתאוותה לעינוגי החיים.

עודד לאופולד בתפקיד רב המתופפים, הקצין אשר מפתה את מארי, הפגין משחק נוקשה ומרשים כמצופה והביא לידי ביטוי גבריות שלא לומר חייתיות, תוך שהוא ממלא את האולם בנוכחותו הבימתית.

אורי רביץ בתפקיד הרופא הגיש משחק מעולה וסוחף, תוך שהוא מלהטט בוירטואוזיות ובמהירות בין שורות הטקסט הארוכות ומעניק משמעות לכל מילה ומילה.

ערן מור בתפקיד אנדרס, חברו של וויצק והיחיד שמגלה אכפתיות כלפיו, גילם דמות נוגעת ללב ומלאת חמלה, והפגין שליטה מרשימה בגופו תוך הליכה בקביים העשויים ממתכת שהוצמדו לשתי רגליו.

עוד משתתפים בהצגה : נועה שבתאי בתפקיד מרגרט, גיל וינברג בתפקיד המש"ק, אלון דהן בתפקיד המפקד, ערן שראל בתפקיד הכומר ונדב רובינשטיין כמוסיקאי. כולם מבצעים את תפקידיהם במקצועיות רבה.

רגע לפני סיום, חשוב להדגיש, כי "וויצק" היא כנראה הצגה שלא תהפוך לקונצנזוס בקרב קהל הצופים בישראל, ובעיניי זוהי הצגה המיועדת לאלו שאוהבים תיאטרון מחאתי ושונה. יהיו צופים שיאהבו אותה, ויהיו צופים שיתעבו אותה, ואולי בעצם זוהי המטרה.

סיכום : בימוי וביצוע מרתקים ויוצאי דופן מביאים למסקנה שעבור הצגות כאלו קיים תיאטרון. אל תחמיצו!