הנושא שלי גם הפעם, סרטים. מה לעשות, אשתי ואני איננו מסתפקים בטלוויזיה, המציגה עקב אילוצים שונים יצירות לא חדשות. אנו רוצים לראות סרטים שזה עתה יצאו לאקרנים, שכותבים עליהם בעיתונות, מדברים בהם בסלונים בין משחק מונדיאל אחד למשנהו. סרט כזה הוא "הרקדן האחרון של מאו", שראינו במוצ"ש, אבל לפני-כן, ביום ו', השתתפנו גם בהצגה למוזמנים בלבד, של סרט תיעודי קנדי.
שם הסרט הוא "המנודים" (outcasts) והוא מתאר מסע שורשים שערכו יצחק לבנת הישראלי - שהוא ומשפחתו נשלחו ב-1944 לאושוויץ וחלקם נרצחו - ילדיו ונכדיו, לעיירת הולדתו, ווינוהראדין, השייכת כעת לאוקראינה. יש סיפורים רבים כאלה, גם משפחתי ערכה מסע שורשים מרגש, אבל לא הסרטנו אותו. בסרט משולב גם סיפור אהבה בין אחותו של לבנת ונוצרי, שאביו היה קצין בעל דרגה גבוהה בצבא ההונגרי, הנלחם לצד הגרמנים. מצאתי עניין מיוחד בסרט, כי הוא משווה את גורלו של לבנת וגורלו של אחי מאהבה של אחותו, הנאלץ לעזוב את עיר הולדתו ב-1946, בעקבות סיפוחה של העיר לברה"מ. הסרט מכנה את שניהם כמנודים ממולדתם.
לדעתי זאת גישה מסוכנת המחזקת את ידם של גופים ימניים קיצוניים במדינות הקומוניסטיות לשעבר, המנסים לחבר בין שואת יהודי מזרח-אירופה ובין הרדיפות שסבלו בני המעמד הבורגני ואנשים המזוהים עם המשטר הפשיסטי הקודם, מידי המשטר הקומוניסטי. יהודי אותן הארצות נלחמים בחירוף נפש נגד המגמה הזאת, המשווה בין ההשמדה הפיזית השיטתית של עם שלם ובין האמצעים שהיו רחוקים מלהפוך לשואה, שהמשטר נקט נגד אלמנטים שנראו בעיניו כאויביי המדינה.
תשאלו, ומה הקשר ל"הרקדן האחרון של מאו"? גם גיבורו מנודה ממולדתו, סין, בעקבות רצונו להופיע בלהקה בלט אמריקאית, אבל בניגוד ליצחק לבנת, כאשר הוא סוף-סוף מצליח לחזור לכפר הולדתו, הוא זוכה לחבק את אימו, אביו ואחיו.
דרך אגב, אני ממליץ גם על סרט חזק ומרגש זה, המעניק לנו, בין היתר, הצצת-מה לחיי הסינים, בשיאו של המשטר המאואיסטי ויש בו גם כמה קטעי בלט קצרים, אבל יפים.