המחזאי האנגלי ג'ו אורטון התפרסם בשנות הששים באנגליה בזכות הקומדיות השחורות שכתב, אשר התאפיינו במקאבריות יוצאת דופן, ולראשונה בישראל עולה בימים אלו בבית צבי המחזה "שלל", אשר נכתב בשנת 1965, בהשתתפותם של תלמידי השנה השלישית. המחזה הוגדר בזמנו כפארודיה בלשית וכפארסה שחורה, אשר עוסקת במוות, במשטרה, בצדק ובדת, ובנוסף לכך המחזאי בחר להציג באמצעות הקומדיה הפרועה את ההתנגשות בין הדור הישן והשמרני לבין הדור הצעיר וחסר המוסר בעולם הערכי בחברה האנגלית באמצע המאה העשרים. יצוין, כי המחזה הועלה במספר הפקות בלונדון וזכה להצלחה רבה והביא לאורטון פרסום רב, ומאוחר יותר עלה המחזה בברודווי, ואף הופק סרט תחת אותו השם בשנת 1970. באופן אירוני, אורטון נרצח באמצעות מכות פטיש בראשו כשהוא בן 34 בלבד ע"י חברו ללימודים ולימים המאהב שלו, קנת' האליוול. הסיבה לכך ככל הנראה הייתה העובדה שהאליוול לא הצליח לשאת את העובדה שהקריירה של אורטון נסקה, ואילו הקריירה שלו דשדשה.

עלילת המחזה "שלל" מתארת את סיפורם של שני צעירים, האל ודניס, אשר שדדו בנק בלילה בו אימו של האל נפטרה. השניים מחליטים להחביא את השלל בארון הקבורה של אימו, ואילו את הגופה הם מעבירים לארון הבגדים. פיי היא האחות אשר טיפלה באימו של האל עד לפטירתה, ורכשה לעצמה מוניטין כאחות, אשר נוהגת להתחתן עם גברים מבוגרים שבאורח פלא מוצאים את מותם בדרך פלא, והיא מתכננת להתחתן עם מקליבי, אביו של האל. טרסקוט הוא חוקר משטרה שמגיע אל המקום במטרה לאמת את חשדותיו, ונוכחותו מביאה למצבים מביכים ובלתי אפשריים לכאורה ביחס למקומה של הגופה.

אורטון כתב מחזה בעל פוטנציאל גבוה להיות פארסה שחורה ומקאברית יוצאת דופן, אשר פונה לקהל צעיר בעיקר, אשר אינו חושש מסוג כזה של הומור או מובך ממנו. הנוסח העברי של אלון טיראן, שגם ביים את ההצגה, שימר היטב את הכתיבה הייחודית של אורטון, והוא מבטא את ההברקות המקאבריות שבטקסט. לאחר שקראתי מעט על סיפור חייו של אורטון, התוודעתי לעובדה שהמחזה מושפע מסיפור החיים האישי שלו. דוגמאות לכך ניתן למצוא במערכת היחסים הביסקסואלית שמנהלים האל ודניס, בעובדה שאורטון והאליוול חברו ללימודים נתפסו בשעה שגנבו ספרים מהספרייה, ואף בדמות האל ששמה מושאל ככל הנראה מהאליוול. דווקא בשל העובדה שחייו הסוערים של אורטון חשובים כרקע למחזה, אני סבור שהיה מקום לכתוב על כך בתוכניית ההצגה, וללא ספק הדבר היה נותן ערך מוסף.

הבימוי של אלון טיראן מחד מצליח לעצב את הדמויות בצורה מוצלחת על פי רוב, אולם ניכר כי במקרה זה הדבר אינו תלוי בבימוי כי אם בשחקנים עצמם, שכן מספר דמויות עומדות באופן מרשים בזכות עצמן, אך מהתבוננות על כולן יחד ישנה תחושה של היעדר קו אחיד. ישנה תחושה שהמחזה שהוגדר כפארסה שחורה, מקאברית ופארודית, אינו נאמן תמיד לעקרונות הז'אנר בגרסה הבימתית, שכן פארסה מעצם הגדרתה הינה קומדיה שבה מתוארים אירועים שנעים במתח שבין בלתי סביר בעליל לבין אפשרי, ומתאפיינת בקצביות, במשחקי מילים, בטעויות בזיהוי ובתחכום. יתרה מזאת, מקומדיה שחורה הייתי מצפה לצאת בתחושה שלילית וטעונה יותר ואף עם חומר למחשבה, מה גם שהמחזה של אורטון עמוס בביקורת חברתית, משתלחת ונוקבת, אשר בעיניי לחלוטין היה מקום לחזק. לרוב הייתה תחושה של חוסר קצב ושל היעדר עניין, מה גם שאם הייתה מטרה לזעזע את הצופים היא לא הושגה כהלכה, אלא בהצגה ישנו בידור לפרקים. טיראן מצליח להביא לידי ביטוי בחלק מההצגה מספר הברקות בימוי, אשר משלבות בין המוסיקה, התאורה והמשחק, ובמקרים אלו ההומור מדויק, שנון ומתוחכם, ולצד זאת לעתים ישנו מאמץ מוגזם לעורר צחוק בקרב הקהל, והדבר ברור יתר על המידה, ובמקרים אלו היה מקום להגביל ולרסן אותן. זאת ועוד, ההדרכה המקדימה של השחקנים לא באה לידי ביטוי באופן מספק, משום שלא התמודדו באופן המתאים עם תקלות שאירעו במהלך ההצגה, כגון נפילת תמונה של מריה הקדושה מהקיר לרצפה, והישארותה שם עד לסיום ההצגה, או לחילופין החזקת גופה חנוטה שלעתים משתמע שהינה חסרת משקל ולעתים משתמע שהיא בעלת משקל כבד למדיי.

קארין דוד עיצבה את חדר המגורים בבית באופן מוצלח ויעיל, אולם התפאורה הרעועה העיבה על ההנאה מההצגה במיוחד בתמונות שבהן ישנו מגע פיסי של הדמויות עם התפאורה. התלבושות שעיצבה התאימו לדמויות השונות באופן מיטבי, וחיזקו את קווי האופי שלהן עד כדי סטריאוטיפים של ממש. בנוסף לכך, התאורה שעיצב יעקב סליב הייתה מצוינת, בזכות אחידותה לאורך רוב ההצגה לעומת רגעים שבהם היא מוסיפה מימד פסיכי ומטורף להצגה כיאה לז'אנר.

אביעד מליחי בתפקיד מקליבי הביא לידי ביטוי אופיו השמרני של האלמן הטרי, את אדיקותו הקתולית ואת תמימותו, גם ביחס לאחות פיי וגם ביחס להגעתו של טרסקוט לביתו והסתובבותו שם באין מפריע. כמו כן, ניכר כי הגעגועים לאישתו מציפים אותו, ובזמן שהשחקנים האחרים דואגים להומור, הוא יוצק לדמות גם מרכיבים מעוררי רחמים ובעל תפקיד חשוב בביקורת החברתית שיש בהצגה.

עופר פלדמן בתפקיד האל גילם בצורה טובה את דמות הנער שהמחשבות על מין הן כל מה שמעסיק אותו. כפועל יוצא מכך, השפה שלו וולגרית, תנועות הגוף שלו חסרות מנוחה וגסות וברור לגמרי שעליו להתבגר. כמו כן, הוא הביא לידי ביטוי את העובדה שמשפחתו היא כאין וכאפס בעיניו, וכאן דווקא היה בעיניי צורך להקצין עוד יותר את התנהגותו לצורך הדגשת הביקורת אותה רצה המחזאי להעביר. יתר על כן, העבודה הפיסית של פלדמן עם הגופה החנוטה הייתה לוקה בחסר בהתייחס למשקל התיאורטי שלה לעומת משקלו של האביזר.

מיכאל גמליאל בתפקיד דניס הצליח ליצור רגעים בודדים של עניין, כאשר הוא מפגין את חוסר בגרותו של דניס חרף עבודתו הרצינית לכאורה בשירות בית הקברות. הדבר בא לידי ביטוי בכמיהתו לממתקים שאינה יודעת שובע ובחיבה העזה שהוא רוחש לאחות פיי. גמליאל הוא שחקן קומי טוב בזכות הדקויות והניואנסים הקטנים ביותר בהבעות פניו ובשפת גופו, אולם בהצגה זו תחושתי הייתה שלא הצליח למצות יכולת זו באופן מוצלח.

גלי הראל בתפקיד האחות פיי הייתה מעולה, והיא מעצבת דמות מדוקדקת לפרטים, משעשעת, תחמנית, מניפולטיבית, פסיכית וקריקטוריסטית. מצד אחד היא בעלת אמונה אדוקה ומנשקת בעקביות את התליון שלה, אך מאידך חוסר המוסריות מלווה אותה לכל אורך חייה הבוגרים. בנוסף, הבחירה הקולית שלה סייעה רבות באפיון הדמות, והמעבר מהקול הדק והמטריד לקול העבה והנמוך היה מרשים, תוך שהוא ממחיש את העובדה שפיי אינה אמינה, מסוכנת ומתחזה.

עוז ניסן בתפקיד טרסקוט היה מצוין, והוא מצליח לעורר את הפארודיה על סרטי הבלשים, ובנוסף לכך להעלות בקרב הקהל שאלות לגבי מקומה של המשטרה ולגבי מוסריותם של השוטרים. טרסקוט נכנס לביתו של מקליבי באין מפריע, וגם כאשר אחד מבני הבית מתנגד לנוכחותו ללא הצגת צו מתאים, הוא מצליח בעורמה להישאר בבית, והנוכחים סרים למרותו. מלבד זאת, לניסן יש נוכחות בימתית כריזמטית ודומיננטית ושפת הגוף שלו עקבית.

סיכום : הצגה מהנה לפרקים, שייתכן שעבודה מקדימה אינטנסיבית יותר תוך ביצוע ליטושים נדרשים הייתה מביאה להעלאת הצגה מצוינת. מעבר לכך, חשוב לציין, כי ההצגה כוללת עירום והתבטאויות אשר עלולות לפגוע ברגשות חלק מהצופים.