מס' צפיות - 511
דירוג ממוצע -
רנט / בית צבי בשיתוף יריב יפת הפקות - ביקורת
מאת: אלעד נעים 02/04/10 (20:53)

יותר ממאה שנים חלפו מאז המלחין האיטלקי ג'קומו פוצ'יני יצר את האופרה "לה בוהם" בהשראת הספר "תמונות מחיי הבוהמה" פרי עטו של הסופר הצעיר אנדי מורז'ה, שהתגורר ברובע הלטיני בפריס, כאשר האופרה תיארה את מאבקם המתמיד של אומנים צעירים המתגוררים בפריס. כבר בערב שבו הוצגה לראשונה האופרה זכתה למעמד של יצירה מוסיקלית לירית-טרגית ואלמותית, וכיום היא נחשבת לאחת האופרות הפופולריות והמבוצעות ביותר בעולם. בתחילת שנות התשעים ג'ונתן לרסון, שחקן אמריקאי צעיר, בחר לנטוש את קריירת המשחק שלו ולעסוק במוסיקה, וביקש ליצור סגנון חדש, רענן ומודרני בז'אנר המחזמר האמריקאי. יצוין, כי "רנט" נכתב בעקבות רצונו של לרסון להחיות את יצירתו המרשימה של פוצ'יני ולהלבישה בלבוש עדכני, וזאת לאחר שנחשף אל היצירה לראשונה בגיל צעיר מאוד, כאשר הוריו צפו עמו ב"לה בוהם" בביצוע תיאטרון בובות. ללרסון חבר הבמאי הצעיר מייקל גריף, והשניים גיבשו קבוצה של יוצרים ושל שחקנים צעירים, ולאחר עבודה מקדימה שארכה יותר מחמש שנים שכללה גם הפקה באוף-ברודווי, עלתה בברודווי בשנת 1996 אופרת הרוק "רנט" ("Rent"), שהייתה בחלקה אוטוביוגרפית עבור לרסון, כאשר לרוע המזל לרסון נפטר ערב עליית המחזמר בגיל 35.

 

כבר בהפקת אוף-ברודווי התקבלה היצירה ע"י הקהל בזרועות פתוחות, אולם היו גם כאלו שלא אהבו את היצירה שבשנות התשעים נתפסה כפרובוקטיבית במיוחד וכשנויה במחלוקת. יחד עם זאת, המחזמר הוצג בברודווי מדיי ערב עד לספטמבר 2008 והפך עם השנים למחזמר פולחן, ורבים זוקפים לזכותו של מחזמר זה את החזרת הצעירים לעיסוק באומנות, ומעבר לכך הועלה ברחבי העולם בהפקות שונות, ואף הופק כמחזמר קולנועי בכיכובם של שחקני ההפקה המקורית בברודווי : אדם פסקל, אידינה מנזל ואחרים, שבזכות "רנט" רכשו לעצמם מעמד מכובד בברודווי. זכיתי לצפות ב"רנט" בברודווי בשנת 2006, ונפעמתי מהביצוע הסוחף, הצעיר והמרגש עד דמעות, וייחודיותו הייתה בכך שזהו אינו מחזמר אמריקאי טיפוסי, אלא מחזמר שנבנה על הסיפור שלא נס ליחו ועל מוסיקה עוצמתית. המחזמר זכה בין השאר בארבעה פרסי טוני (בין השאר המחזמר הטוב ביותר) ובפרס פוליצר. יצוין, כי בישראל היו מספר כוונות להעלות את "רנט", אולם הדבר לא יצא עד כה אל הפועל, ולאחרונה הועלה המחזמר כשיתוף פעולה בין בית צבי לבין יריב יפת הפקות ובהשתתפותם של תום אבני ושל תלמידי השנה השלישית.

 

האומנים הצעירים שלקו בשחפת שהיוו את הגרעין באופרה "לה בוהם" של פוצ'יני העתיקו ב"רנט" את מקום מגוריהם מפריס לניו יורק, ולמעשה לרסון העניק לסיפור האהבה הנצחי והטרגי, שעוסק בין השאר גם בחשיבותה של האומנות, מאפיינים מודרניים שתאמו את שנות השמונים והתשעים, והוכיח שקווי העלילה הבסיסיים של "לה בוהם" הינם רלוונטיים לכל מקום ולכל תקופה. המחזמר נפתח בערב חג המולד כאשר רוג'ר המוסיקאי (שמבוסס על רודולפו המשורר), שהינו נשא HIV, ומארק הקולנוען העצמאי (שמבוסס על מרצ'לו הצייר) נמצאים יחד בלופט אותו הם חולקים באיסט ווילג' בניו יורק, ובזמן שמארק מתחיל לצלם סרט דוקומנטרי רוג'ר מנסה לכתוב שיר חדש. המרצה לפילוסופיה קולינס (שמבוסס על קולינה הפילוסוף), חולה באיידס, הוא חברם הטוב של השניים ומגיע לבקרם, אולם נשדד ע"י שני בריונים טרם עלייתו אל הלופט, שם הוא פוגש באנג'ל שונארד (שמבוסס על שונאר המוסיקאי), טרנסוויסט אשר אף הוא חולה באיידס. מימי (שמבוססת על מימי), רקדנית מכורה לסמים ונשאית HIV, מגיעה אל דירת הלופט ופוגשת את רוג'ר, והשניים מתאהבים, נפרדים, וחוזרים זה לזה שוב ושוב. מורין (שמבוססת על מוזטה) היא חברתו לשעבר של מארק, אשר נטשה אותו לטובת ג'ואן (שמבוססת על אלסינדורו היועץ ועל מרצ'לו הצייר), עורכת דין לסבית. החברים מתלכדים נגד בני (שמבוסס על בנואה) שהיה בעבר חלק מהחבורה, אולם התחתן עם צעירה עשירה ולאחר שרכש את הבניין בו מתגוררים מארק, בני ורוג'ר, החליט להרוס אותו ולהקים מיזם חדש.

 

למעשה, המחזמר עוסק באומנות, ביצירה, באהבה, במוות, בבדידות, בהרס עצמי, בתקווה ובנושאים רבים נוספים, והוא מתמודד עמם באופן אמיץ ונוקב, תוך שהוא מתאר שנה בחייהן של הדמויות. עוד יצוין, כי השירים במחזמר מושפעים בחלקם מהאופרה "לה בוהם", וחלקם נושאים את אותו השם ומעבירים את אותו המסר : "Light My Candle" ("che gelida manina" ו - "Mi Chiamano Mimi"), "Goodbye Love" ("Donde Lieta Uscì Al Tuo Grido d'Amore") ועוד, ובנוסף ישנם אזכורים ל"לה בוהם" בטקסט המחזמר כגון "הואלס של מוזטה" שהינו אחת האריות המרכזיות באופרה.

 

לא פעם הרהרתי בשאלת הנוסח העברי של המחזמר, ואלו שמכירים את השירים באנגלית, ודאי יסכימו עמי שזהו חומר קשה לתרגום בשל מאפייני השפה העברית. מלבד זאת, בעיניי זהו אחד ממחזות הזמר שבהם לכל מילה ולכל משפט ישנה חשיבות בלתי רגילה, ועל כן מדובר באתגר לא פשוט בלשון המעטה. יחד עם זאת, דניאל אפרת תרגם את המחזמר באופן מעורר כבוד, כאשר הוא שומר על מיקומן של מילים מרכזיות בנוסח העברי, ולצד זאת מאפשר גמישות היכן שהדבר אינו מתאפשר, וכל זאת מבלי לפגוע ברעיונות המרכזיים בשיר ומבלי לפגום בהבנת העלילה, וכמובן ליצור טקסט מרגש ורענן כשלעצמו.

 

משה קפטן יצר הצגה מרשימה, מעוררת כבוד ומרגשת, ובהתחשב בעובדה שמדובר במחזמר תובעני במיוחד, הן מבחינה קולית ומוסיקלית והן מבחינה רגשית, הוא עשה עבודה יפה יחד עם השחקנים שרובם ככולם תלמידים בבית ספר למשחק שנמצאים בראשית דרכם המקצועית. כאמור, "רנט" חורג מהמאפיינים של המחזמר האמריקאי והוא אינו כולל כוריאוגרפיה נוצצת ותפאורה יוצאת דופן, אלא מתאפיין במינימליות מבחינה בימתית, דבר אשר ממקד את תשומת הלב בשירים ובמוסיקה. זאת ועוד, "רנט" הוא מחזמר שעוסק בחשיבותה של האומנות, בחופש היצירה והביטוי העצמי, ולאור העובדה שהעלילה והטקסט הפכו לשנויים במחלוקת (איידס, סמים, גסויות ועוד) באופן טבעי הוא אינו פונה לקהל הרחב אלא לקהל יעד מסוים שכולל בעיקר צעירים בעלי פתיחות מתאימה.

 

גם בישראל הקהל ככל הנראה להזדהות עם המחזמר, ולכן בחרו לקצר חלקים ממנו, והגרסה בה צפיתי כבר הייתה בת פחות משעתיים ללא הפסקה (במצטבר קוצצה כחצי שעה). לאור זאת, זיהיתי מספר בעיות משמעותיות : האחת, אם אחד ממסריה של היצירה היא חשיבותה של האומנות, אין זה נכון לקצץ חלקים ממנה על מנת שהקהל יוכל לעכל אותה ביתר קלות, קל וחומר אם מלכתחילה ידוע שהיצירה פונה לקהל יעד מסוים. השנייה, החלקים שקוצצו מותירים קצוות בלתי פתורים בעלילה, שניתנים לזיהוי גם מבלי להיות חדי אבחנה, וכך למשל הדינמיקה הזוגית במערכת היחסים בין מורין לבין ג'ואן ובמערכת היחסים בין קולינס לבין אנג'ל לא מוצו עד תום. השלישית, לרפריזות ישנו תפקיד מכריע במחזמר, שכן הן מתארות מצב רגשי שמשתנה בקרב הדמויות, ויתרה מזאת, המוסיקה נעה בקביעות בין שמחה לבין עצב, והאיזון ביניהם הופר מפאת הקיצוצים. בנוסף לכך, בברודווי כחלק מתמונת הסיום של המחזמר מארק מתעד את הקהל באולם, ובמקביל הסרט מוקרן על גבי המסך האחורי, וקשה לתאר במילים עד כמה הדבר מרגש ומצמרר, והיעדר ההקרנה היה מורגש, וככל הנראה נבע מאילוצי תקציב.

 

התפאורה שעיצב במבי פרידמן סיפקה את החלל המתאים למחזמר, והפונקציונליות שלה אפשרה ליצור זירות התרחשות שונות בהן מתרחשת העלילה דוגמת המועדון בו מופיעה מורין, ביתם של מארק ושל רוג'ר ועוד. התלבושות שבחר ברק חודריאן התאימו לדמויות השונות, ובחלק מהמקרים התלבושות היו בהשראת התלבושות שעוצבו עבור ההפקה בברודווי, אולם הפריע לי שכמעט שלא התבצעה תחלופה בתלבושות, והדבר מורגש שכן סיפור העלילה מתאר שנה בחייהן של הדמויות. כמו כן, התאורה שעיצבה הדס לוז הייתה טובה מאוד, והצליחה ליצור אינטימיות בקטעים המוסיקליים השקטים יותר וכן צבעוניות ואופטימיות בקטעים המוסיקליים הקצביים יותר.

 

עוז מורג העמיד כוריאוגרפיה נאה, מינימלית ופרובוקטיבית ע"פ הצורך, וכאמור, אין כאן ריקודים קבוצתיים אחידים. יצוין, כי אפי שושני שהיה אחראי לעיבודים ולניהול המוסיקלי עשה עבודה טובה מאוד שכן התזמור וההרכב היה נאמן למקור, אולם התזמורת - אפי שושני (פסנתר וקלידים), רונן זל (גיטרה), גילי רוזנברג (בס) וג'קי שרגא (תופים) - הייתה חלשה לפרקים, והדבר הורגש בעיקר בתמונת הסיום שאמורה להיות עוצמתית במיוחד, ולא הגיעה לידי מימוש מלא. יצוין, כי נעשתה עבודה מצוינת בהדרכה הקולית והמוסיקלית של השחקנים (אלוירה כוחנוף, תמי כספי-אשל ואוהד בן אבי) וכן בהדרכת המקהלה הנפלאה (גיא גבע). עם זאת, לאורך חלק ניכר מההצגה ניכרו בעיות בסאונד, אשר העכירו את איכות הביצוע.

 

תום אבני בתפקיד רוג'ר מבצע את השירים היטב בקול חזק, יציב ומרשים, והוא מצליח לרגש ולהלהיב בשירתו במיוחד בשיר "One Song Glory" ו- "Your Eyes". יחד עם זאת, בעיניי הוא אינו הליהוק המתאים לתפקיד משתי סיבות : ראשית, היא שרוג'ר הינו תפקיד גברי במיוחד, מחוספס, מתייסר ואף נוירוטי במידה מסוימת, ואבני לא תמיד מצליח להתאים את עצמו לתפקיד במאת האחוזים. שנית, רוג'ר הינו מוסיקאי אשר מנגן בגיטרה (באופן קבוע לוהק שחקן שהוא גם מוסיקאי), והעובדה שאבני אינו מנגן מורידה מאיכות הביצוע ומאמינותה של הדמות. כך למשל התנתק המחבר של הגיטרה החשמלית למגבר, והנגינה המשיכה להישמע.

 

ציון חורי בתפקיד מארק גילם את התפקיד באופן מושלם, ונכנס היטב לנעליה של הדמות שהינה גם המספר. גם מארק הוא אומן מיוסר, אשר פוחד מהכישלון, ולכן עוסק בסרטים חובבניים. היכולת הקולית שלו מעוררת התפעלות בכל פעם מחדש, ולמרות שהגוון הקולי שלו אינו תואם את התפקיד הוא עושה זאת באופן מלוטש, נקי, מלא רגש, מדויק וללא רבב. במיוחד הוא נוגע ללב בשיר "Halloween" ומספק ביצוע סוחף לשיר "La Vie Boheme" ולשיר "What You Own".

 

אדוה פרץ בתפקיד מימי הייתה מעולה, והגישה ביצוע סוחף לאורך כל המחזמר, תוך שהיא מבצעת שיר קצבי כדוגמת "Out Tonight" בחתוליות ובמיניות מתפרצת, לעומת בלדות כדוגמת "Light My Candle", "Goodbye Love" ו- "Without You" באיפוק תחילה ולאחר מכן באופן מתפרץ שאינו מותיר את הקהל אדיש אלא נוגע ללב עד דמעות. כמו כן, הביצוע שלה לשיר "Another day" לצדו של אבני היה מעולה, מעבר לאיכות הביצוע הקולי היא למעשה מעבירה בו את המסר המרכזי של המחזמר - אין עבר ואין עתיד אלא רק הווה, תוך הדגשת החשיבות בניצול כל רגע ורגע.

 

אסתי שיגאני בתפקיד מורין התאימה לדמות מבחינה חיצונית, אולם הן מבחינה משחקית והן מבחינה קולית הגישה ביצוע מפוזר ומבולבל, והתקשיתי לעקוב אחר הטקסט שלה. לעתים היא לא הייתה סוחפת מספיק כגון בשיר "Over The Moon" ולעתים ההגייה שלה הייתה בעייתית כגון בשיר "Take Me Or Leave Me". גלי הראל בתפקיד ג'ואן בת הזוג של מורין הייתה מצוינת בתפקיד עורכת הדין הלסבית, הנוקשה והקשוחה, אשר מנגד נאלצת להפוך לבמאית, למפיקה ולטכנאית סאונד לעת מצוא בשל גחמותיה של מורין. הביצוע שלה לשיר "Tango Maureen" יחד עם ציון חורי היה נהדר, מדוקדק ומשקף היטב את המצב הרגשי של שתי הדמויות. כמו כן, בשיר "Seasons Of Love" היא מפגינה יכולת קולית נפלאה ומטפסת לגבהים ראויים לשבח ברגש ובעוצמה.

 

חייקה מלכה בתפקיד קולינס היה מצוין, והיכולת שלו לשלב בין המשחק לבין השירה מספקת ביצוע אמין ומשכנע במיוחד, והביצוע שלו ל- "I'll Cover You" היה נוגע ללב במיוחד. לצדו, לואיס דיאז בתפקיד אנג'ל הפגין יכולת קולית מרשימה ואיכותית במיוחד, דבר אשר בא לידי ביטוי כאשר הוא נוסק לגבהים. יחד עם זאת, בהצגה בה אני צפיתי המיקרופון שלו חדל לפעול, והיה ניתן להבחין שהוא בוחר לא להשתמש במיקרופון ידני, אלא מעדיף לשיר ללא הגברה, וכמובן לא היה ניתן לשמוע אותו. אסיף מימון בתפקיד בני נכנס היטב לנעליה של הדמות הנאלחת אשר מונעת מאינטרסים כלכליים, והדבר היה ניכר במשחקו העקבי.

 

עוד משתתפים במחזמר : מונה מרקוביץ', מאיה לוי, מעין גולדברג, אלה רוזנצווייג, מעיין אשכנזי, מאיר בנימיני, שי גברי, רן גוזי, יוגב חיים, ניצן ינקלביץ', נועה כרמל ואיציק צדיק.

 

 

סיכום : מחזמר שמיועד לקהל יעד מסוים, ולמרות שמדובר בהפקת בית ספר למשחק הוא מצליח להיות מרשים ומרגש בזכות המסרים והמוסיקה שהפכו לקלאסיקה.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
ממש יפה!!!
חסוי 09.01.11 (16:43)