מס' צפיות - 1417
דירוג ממוצע -
תנאים של חיבה / בית ליסין - ביקורת
מאת: אלעד נעים 30/05/09 (11:51)

תיאטרון בית ליסין העלה לאחרונה את ההצגה "תנאים של חיבה", שהיא עיבוד לבמה של הסרט המצליח משנת 1983, אשר זכה בחמישה פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקנית הראשית, שחקן המשנה והתסריט המעובד) ובארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט הדרמה, השחקנית הראשית, שחקן המשנה והתסריט ), ונושא את אותו השם. את הסרט ביים ג'יימס ברוקס וכיכבו בו שירלי מקליין, ג'ק ניקולסון, דברה ווינגר וג'ף דניאלס, ולמעשה התסריט עצמו מבוסס על ספר מאת הסופר האמריקאי לארי מק'מרטרי, והעיבוד לבמה שכתב דן גורדון מסתמך על התסריט של ג'יימס ברוקס. יוזכר, כי גם "איש הגשם", אשר עדיין מוצג בתיאטרון בית ליסין בהצלחה רבה, היא גם הצגה המבוססת על עיבוד לבמה שכתב דן גורדון.

 

נשאלת השאלה מדוע שוב בחרו להעלות בבית ליסין הצגה אשר מבוססת על סרט קולנוע מצליח, ולא הצגה אשר מבוססת על מחזה, בין אם מוכר ובין אם עלום. יתר על כן, שאלתי את עצמי האם כבר מוצו כל המחזות שנכתבו אי פעם, כך שנוצרה מצוקת חומרים עבור התיאטרון? בשנים האחרונות התופעה הפכה לרווחת יותר ויותר ולא רק בישראל, ובתיאטרון בית ליסין הועלתה ההצגה "איש הגשם", בתיאטרון הבימה הועלתה ההצגה "הנהג של מיס דייזי" ובשיתוף פעולה בין תיאטרון הקאמרי לתיאטרון הבימה הועלתה ההצגה "החגיגה". אולי מעל לכל הסיבה לכך היא מסחרית מתוך ניסיון לספק לקהל סיפור עשוי היטב, כך שהעובדה שבעבר הופק סרט הנושא את אותו שם, במיוחד אם היה זכור לטובה, מביאה לנהירה יחסית של הקהל להצגה. זאת ועוד, גם בישראל וגם בעולם נראה כי כותבים מוכשרים בוחרים לעבוד דווקא בטלוויזיה ובקולנוע מאחר שהתמורה הכספית אולי גבוהה יותר, ואולי זוהי הסיבה למיעוט של חומרים חדשים.

 

ללא ספק, כאשר מעלים הצגה אשר מבוססת על סרט קולנוע נודע, הקהל מפתח ציפיות אשר נוגעות לאיכות ההצגה, ומסיבה זו, ככל הנראה, בוחרים בתיאטראות השונים בשחקנים הבולטים והמנוסים בארץ על מנת להוביל את ההצגות האלו. מצד אחד, אני מניח שישנו ניסיון שהעיבוד לבמה יתרחק מהסרט עצמו על מנת ליצור הצגה ייחודית ומרתקת (כך למשל בהצגה "החגיגה"), אולם מצד שני התעלמות מוחלטת מהסרט מהווה במידה מסוימת סיכון, שכן אם המטרה ההתחלתית הייתה למשוך את הקהל באמצעות הסיפור המוכר וטוב, באופן זה יכולים להיווצר בקרב הקהל רגשות מעורבים.

 

העלילה מתארת את מערכת היחסים המורכבת בין אורורה גרינוואי לבין בתה, אמה גרינוואי, אשר שונות לגמרי זו מזו באופיין. אמה נישאת לפלאפ הורטון למורת רוחה של האם, ואילו האחרונה מנהלת רומן עם קולונל גארט ברידלאב, אסטרונאוט אשר מתגורר בצמוד אליה. הסרט עצמו מתמקד בהתמודדותה של אמה ושל הסובבים אותה במחלת הסרטן, אשר בעקבותיה נפטרה, אך המחזה עצמו דווקא שם את הדגש על מערכת היחסים בין אם לבין בתה לאורך השנים, אשר יודעת עליות ומורדות.

 

בכלל, היחסים בין אימהות לבין בנותיהן הם משמעותיים דווקא בשל העובדה שהם נעים לאורך הזמן בין קטבים שונים, והדבר בא לידי ביטוי בשלל סיפורים. האם מצד אחד מצטיירת כאוהבת וחמה, ומאידך כשתלטנית ואף הרסנית, ובין אם לבתה ישנם גם רגשות קנאה, תחרותיות, יריבות ועוינות. בעיה נפוצה אשר קיימת ביחסי אימהות ובנות היא שאימהות מנסות לתקן את טעויותיהן באמצעות התערבות בחיי בנותיהן, ומכיוון שהבנות ברוב המקרים רואות את עצמן שונות בתכלית מהן, אין ברצונן לקבל עצות אלו. ב"תנאים של חיבה" אמה חושבת שנישואיה ירחיקו אותה מאימה הביקורתית, והזוגיות שתבסס לעצמה תהווה מענה עבור חסכים שנוצרו אצלה ברבות השנים. האם שנחשבה בעיני הבת כאויבת בתקופת גיל ההתבגרות, הופכת לחשובה ולמשמעותית במיוחד עבור הבת, וניכר כי השתיים משפיעות זו על זו ומושפעות זו מזו.

 

התרגום של שלומי מושקוביץ מצוין, ומניח את היסודות הדרמטיים לצד היסודות הקומיים בהצגה, תוך הדגשת המשפטים אשר הפכו בזכות הסרט למוכרים כל כך. בהקשר זה אציין, כי ההצגה קצרה באופן משמעותי מהסרט (80 דקות לעומת 130 דקות), ולמשל בעלה של אמה, פלאפ, אינו דמות בפועל בהצגה, אלא רק בסרט. הואיל וההצגה מתמקדת במערכת היחסים בין אם לבין בתה, היעדר נוכחותו גם אינה מקרינה על המסר.

 

הבמאי רוני פינקוביץ' עשה עבודה טובה מאוד ומוצלחת בבימוי ההצגה ע"פ הסרט, דבר אשר מחייב שינויים מרחיקי לכת עקב השימוש באמצעים צנועים יחסית, וזאת במקביל לחיזוק היסודות הדרמטיין בעלילה. הדבר בא לידי ביטוי באופן משמעותי במימד המקום בהצגה, שכן חלוקת הבמה למספר חלקים יוצרת בהתאם לצרכים הפרדה בין בתים שונים או לחילופין הפרדה בתוך אותו הבית, וכן במימד הזמן, מאחר שישנם מעברים מהירים בתקופות השונות. מעניין לראות שמעברים אלו מתבצעים באופן קצבי בדומה לקולנוע, כך שההסברים ניתנים באמצעות השחקנים לאורך כל ההצגה, ובכך הייחודיות שבה.

 

התפאורה שעיצבה כנרת קיש הייתה מעשית ויפה מאוד, וכאמור, שני חלקי הבמה - בצד אחד חדר שינה ובצד שני מטבח - תפקדו באופן פונקציונלי ומוצלח במיוחד. תמונת הרקע של גגות הבתים והגדר החיה המקיפה סייעו אף הן לרעיון ההפרדה והמיזוג בין התמונות השונות. התלבושות שעוצבו ע"י אורנה סמורגונסקי היו יפות מאוד, והתאימו היטב לכל אחת ואחת מהדמויות השונות בדגש על ההתאמה לאופיין. התאורה שעיצב רוני כהן הייתה טובה, דווקא בשל העובדה שהיא לא מנסה לטשטש את מימד הזמן והמקום, אלא מתמודדת איתו היטב. בנוסף, לצד התאורה שולבה בהצגה מוסיקה של שלום וינשטיין שיצרה באופן עקבי אווירה מתאימה.

 

יונה אליאן-קשת בתפקיד אורורה גרינאווי הייתה מעולה, וגילמה היטב את דמותה של האם השתלטנית, אשר יורדת לחייה של בתה, ומעבירה ביקורת כנה וחסרת גבולות לגבי כל מה שעובר במחשבותיה. יותר מכל, אורורה מעמידה את עצמה במרכז העולם, ובוחנת את השלכותיהם של האירועים בחייה של בתה על חייה שלה, גם אם אין השפעה ישירה עליהם, והדבר בא לידי ביטוי היטב באופן המשחק ובהתנהגות שלה. כמו כן, השחקנית שיקפה בצורה מצוינת את השינוי אשר חל באורורה במשך השנים (אם צעירה חרדתית, אם שתלטנית וביקורתית וסבתא רכה ומחבקת) ובמיוחד בעקבות כניסתו של גארט לחייה, ולמעשה כאן מתהפכות היוצרות - האם הופכת לנועצת והבת למייעצת. במשך רוב ההצגה הוכיחה כי היא שחקנית מן השורה הראשונה, ויכולה לגלם מגוון רחב של תפקידים - קומיים ודרמטיים, וכאן היא מגלמת דמות שונה ומרתקת, גם אם לקראת סוף ההצגה חזרה לאינטונציה אשר מאפיינת אותה.

 

ששון גבאי בתפקיד קולונל גארט ברידלאב היה מצוין, וגילם היטב את דמותו של האסטרונאוט אשר במידה מסוימת חי בעולם משלו, כאשר הוא מנסה לחזר אחרי נשים צעירות ומשתמש בעובדה שהוא אסטרונאוט שצעד על הירח על מנת להרשים אותן. היות שהוא אינו חוסך מאורורה את הביקורת שלו כלפיה, אותה הוא מותח בציניות, הוא מוצא חן בעיניה, ומאידך אורורה מביאה לשינוי באופיו, ובניגוד לנשים הצעירות היא מעוניינת להכיר אותו באמת, ועל כן הוא מוצא אותה כמיוחדת. בלי צל של ספק, הכימיה עם יונה אליאן-קשת נהדרת, ומביאה תמיד לתוצאות מוצלחות.

 

יובל שרף בתפקיד אמה גרינוואי-הורטון הייתה טובה מאוד, ולמרות גילה הצעיר יחסית התמודדה בצורה טובה עם הדמות במקביל לשינויים עם הזמן, שכן בשעה ורבע היא מתבגרת ביותר מעשור. יחד עם זאת, תחושתי הייתה שבעיקר מבחינה חיצונית היא פחות אישה ויותר נערה צעירה. יתר על כן, העבודה עם יונה אליאן-קשת הייתה טובה עבורה, ויחד הן גילמו באופן אמין ומשכנע שתי נשים אשר שונות כ"כ אחת מהשנייה, ועם זאת דומות כ"כ. יש לציין, כי תמונת הסיום בביה"ח, כאשר אמה על ערש דווי, הייתה מרגשת במיוחד.

 

יחד עם שלושת השחקנים הראשיים משחקים בהצגה גם ברוך דרור בתפקיד רודי (בעלה של אורורה אשר נפטר) ובתפקיד ד"ר מייס (הרופא של בתה), וכן ליז רביאן בתפקיד פטסי (חברתה של אמה), בתפקיד דוריס (צעירה יפהפיה אשר גארט מנסה לחזר אחריה) ובתפקיד אחות ביה"ח. שניהם ביצעו את התפקידים השונים בצורה ראויה לציון מוצלחת, דווקא בשל השוני בין הדמויות שגילמו, דבר שלא בא לידי ביטוי רק בהופעתם החיצונית ובתלבושות, אלא בעיקר באופן משחק.

 

 

סיכום : עיבוד מוצלח לבמה עבור הסרט, אשר רצוף ברגעים משעשעים מרגשים, ויונה אליאן-קשת וששון גבאי נפלאים. מומלץ בחום!

 

התמונה מתוך אתר תיאטרון בית ליסין.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר