מלכודת העכברים הוא מחזה בלשי פרי עטה של מלכת ספרי המסתורין אגאטה כריסטי והוא מוצג בלונדון ברציפות מזה יותר מ-52 שנים.
תיאטרון הספרייה ברמת גן מעלה את ההצגה בפעם הראשונה בישראל והתוצאות הן עם ניחוח אנגלי מסורתי, הצגה מיושנת שחובבי כריסטי ישמחו לצפות בה וכמו תמיד אצלה, הסוף הוא הפתעה מוחלטת. אין זה תיאטרון אנגלי במיטבו, השחקנים אינם מעפילים לפסגת הדרמה הבריטית . זהו מחזה קליל, משוחק בסדר ואפילו מהנה בדרך כלל.
לאגאטה כריסטי היו וישנים מעריצים רבים וידועים חובבי הסגנון הזה שאוספים בקפדנות את כל ספריה ובקיאים בכל עלילות הרצח והתעלומות המסועפות שבן התמחתה כריסטי. לזכותה ייאמר שהספרים שלה אינם ספרי מתח רגילים, אלא מהווים רומנים השזורים אהבות ועלילות סוערות ובהן מתרוצצים גיבוריה , רובם ככולם תושבי עיירות קטנות בבריטניה שאת פיצוח התעלומה מתכבדים לפתור בשנינות רבה הבלש המפורסם הרקול פוארו או הקשישה החביבה גברת מארפל.
מלכודת העכברים מבוסס על אירוע אמיתי שבו מצא את מותו נער מאומץ בשנת 1945. האחראים למותו היו כנראה בני המשפחה המאמצת שהתעללו בו.
כריסטי כתבה תסכית רדיו שנתיים מאוחר יותר על סמך הרעיון היסודי של האירוע, דבר די חריג, כיון שהיא נהגה לכתוב ספרים עלילתיים מלאים ומתי מספר אסופות סיפורים קצרים. ברבות השנים נהגה גם לכתוב מחזה שהוקדש למלכה או למלך, שאהבו מאוד אותה ואת הסגנון.
"שלושה עכברים עיוורים" - זה היה שמו המקורי של המחזה והוא לקוח משיר ילדים עממי. מספר שנים מאוחר יותר כתבה כריסטי סיפור קצר (יחסית) והמחיזה אותו בשם מלכודת עכברים, במחווה למלך גורג', והוא הוצג בבימות לונדון החל מ-1952.
המחזה זכה להצלחה סוחפת וממש דמיונית, שכן הוא מועלה עד עצם היום הזה בלונדון , כיום בתיאטרון סנט מרטין. דורות של שחקנים לוהקו בהצגה ובין היתר זכור במיוחד סר ריצ'ארד אטנבורו.
כריסטי נמנעה לפרסם את הסיפור עצמו או את המחזה בכתובים והתנתה את פרסומו בבריטניה רק אחרי שההצגה תרד סופית מהבמה. אולם ההצגה סירבה לרדת וכריסטי כבר הלכה לעולמה ומה שאירע הוא שהסיפור פורסם תחילה בארצות הברית ואחר כך במקומות נוספים ואפילו נכלל באחד מקובצי הסיפורים שלה בעברית בהוצאת מזרחי המיתולוגית, שהוציאה בשעתו את רוב ספריה.
ההצגה מספרת על זוג צעיר הפותח מלון קטן ואליו מגיעים אורחים , חלקם הזויים או משונים, בעוד השלג נערם בחוץ וסוגר על המלון המבודד. המשטרה מודיעה בטלפון לבעלת המלון כי היא משגרת בלש כדי לבדוק קשר בין רצח שבוצע בלונדון לבין אורחי המלון ולאחר מכן השיחה מתנתקת ולא ניתן לקיים עוד קשר עם העולם החיצון. חוקר המשטרה אכן מצליח להגיע למלון ומזהיר כי יתכן שהרוצח המסתורי הוא אחד האורחים. כולם מהווים חשודים פוטנציאליים, לרבות הבעלים עצמו.
המערכה הראשונה מסתיימת כאשר אחת האורחות, טיפוס מעצבן במיוחד, נרצחת בסלון הבריטי המסוגנן ולמען האמת אם לא היו רוצחים אותה בשלב זה, ייתכן שאחד הצופים היה עולה לבמה ומבצע בה את זממו, כדי לגאול אותנו מגחמותיה ומצעקנותה.
העלילה מתפתחת עד לסוף המפתיע והמורכב שלמען ההגינות לא ראוי לרמוז עליו או להוסיף, כדי לא לפגום בהנאת הצופים.
כיון שזהו מחזה שיש להניח שאלפים קראו אותו בישראל ואולי מאות צפו בו בלונדון , יש טעם לצפות בו שוב ולו בזכות האווירה האנגלית וניחוח טבק המקטרת המהול בדבש שמשגר לחלל האולם, אחד האורחים רב סרן מטקלוף.
הבמאי סלבה מלצב אחראי להצגה הקלילה וכמו כן הוא אחראי לעיצוב הבמה. יש לציין את התפאורה במיוחד, כיון שהיא מעוצבת כחלל בית הארחה בריטי טיפוסי, סלון אנגלי מדויק , אח בוערת ואפילו כתלים אנגליים בעלי זוויות תקרה מיוחדות לסגנון הבניה האנגלי.
הביגוד האנגלי, סגנון שנות הארבעים, שולט ברמה וחבל רק ששרוולי המקטורן של בעל המלון הם קצת קצרים עליו.
שירים מאותה תקופה מושמעים מדי פעם והם בהחלט תורמים לאווירה.
גילי ביטון הוא בעל המלון גילס רלסטון. גילי משחק כהלכה ואיתו משחקת את דמות אשתו,מולי, ענת זמשטייגמן (מנין לקחה את השם הזה?) ענת היא כשרונית ומתמודדת בהצלחה עם כל סיבוכי העלילה ואפילו עם הגופה שהיא מגלה.
גברת בוילי היא דבי לומברזו , דמות נוירוטית ומעצבנת שיש לה ביקורת על כל דבר. אולי אם היא הייתה פחות צווחת או לא מדברת כל העת בקול רם וצורמני היה הרוצח בוחר לרצוח מישהי אחרת בתור התחלה.
גיא אלון ככריסטופר וורן משחק בצורה קלילה ומשעשעת בעוד דיוויד לוינסקי כרב סרן מטקלאף מדבר בקול רדיופוני ואנגלי, מפטם מקטרת ומתנהל בקלילות .
דנה דוניץ כעלמה קאסבל היא חמודה ונעימה, משחקת בבירור , למרות שאני עדיין זוכר אותה כמוצלחת במיוחד בתחרות למחזמר גריז, שם בלטה כזמרת כשרונית.
אבי עדוי כפארביציני מגיש משחק נפלא, של איש הזוי ומאופר , המצויד בשפם איטלקי ספוג שעווה.
נדב ניר כסמל טרוטר מתרוצץ כשוטר מקוף מיומן ברחובות תל אביב, לפעמים הוא קצת נוטה לשגות קלילות בשטף הטקסט, אבל התוצאה הסופית היא בהחלטת טובה.
תומר זאב תרגם את ההצגה ואלי ביז'אווי העניק לו נוסח עברי סופי . אירנה שר אחראית לתלבושות האנגליות (חלקן באופנה גם בתל אביב עד היום), יעקב סליב מופקד על התאורה המדויקת. אפי שושני ערך את הסאונד ואני הייתי ברצון מאזין לעוד כמה שירים נוסטלגיים קלילים מאותה תקופה.
סלבה מלצב ביים הצגה בידורית פשוטה , נטולת יומרות וקולחת. השחקנים כולם מגישים משחק אמין, דבר די מסובך בהפקה של הצגה אנגלית די מיושנת, שעיקרה הוא בעצם תעלומת מקרי רצח.