אבק הוא מחזה מרגש, העוסק בבעיה כאובה שלצערנו משפחות רבות מאוד בישראל חוות אותה: ההתמודדות עם השכול. כיצד מתמודדים עם המשך החיים השגרתיים, הכמיהה והגעגועים למי שנפל מצד אחד והצורך במהלך חיים תקין של בני המשפחה האחרים.

המחזאית תמר בראון-אלקלס יצרה מחזה קטן, תמונה משפחתית מרגשת, דרמה שהיא גם בבועה לחיים האופפים אותנו ושהיא גם  מצחיקה ונותנת לנו שביב של תקווה.

הבמאי המוכשר איתי בלייברג ועימו צוות שחקנים נפלא ומשובח מגישים לנו הצגה שובת לב, צובטת ברגשות ,מחויכת וכולה טעם טוב. זו הצגת חובה ובין היתר  לבני נוער ולמשפחות רבות ואין ספק שהיא עשויה לפקוח אשנב חדש ולהאיר בזוית שונה את מה שהתרגש בבתי אב רבים. החיים צריכים להמשך  , למרות שלפעמים הכאב הוא גדול מנשוא.

אציין שאין מדובר בדרמה כבדה העוסקת בשכול. זו הצגה הבנויה כתמונות מתוך סדרת אירועים שראשיתם ביום הולדת לבת המשפחה. יש כאן שחוק ודמע, התרגשות וחיוך נלבב.

אם שכולה מתקשה לקבל את מות בנה החייל. פעולותיה להנצחתו,  יוצרות משבר משפחתי כשבתה המתבגרת ובעלה מתחילים להרגיש שהמוות מאיים על המשך החיים.

נועה פרנקל בת ה-17 מצלמת סרט על חייה ומתעדת רגעים מחיי משפחתה בעזרת מצלמת הוידיאו של אחיה גל שנהרג; אמה, מירב, מכונסת בתוך האבל ומפנה את כל כולה לטובת הנצחת בנה ושימור זכרו בבית; אביה, מוטי, מנסה לקיים חיים נורמאליים כאב וכבעל, אבל נתקל בחומת הצער של אשתו. מול שניהם עומדת נועה, שחוגגת יום הולדת עצוב ומתמודדת עם ניכור מצד אמה.

 המחזה נפתח בתכונה לקראת יום הולדתה של נועה. הנערה המתבגרת, שמתעדת הכול במצלמה, מכינה ערב חגיגי ומחויך ומקווה לעבור סוף סוף לחדר של אחיה המנוח, כפי שהובטח לה. למסיבה מוזמן גם החבר החדש שלה. לאחר שמוזגים את הכוסות ופורסים מן העוגה, מגיעה מירב שכלל אינה זוכרת את יום ההולדת. היא שקועה בהנצחת בנה שנפל בקרב, מנסה להציב גלעד לזכרו בחצר ואינה מתירה לאיש לפנות את חדרו השמור באותה צורה כפי שעזב אותו, לנצח.

זכרו של גל טמון בכל גרגר אבק בבית הזה. כל הניסיונות להפיח חיים חדשים בתא המשפחתי, לסייע לילדה המתבגרת שממאנת לשקוע בזיכרונות העבר ושואפת להתמודד עם מציאות שוקקת חיים - נהדפים על ידי אימה ששקועה בעצמה, לובשת שחורים ומתמוגגת מנחת כאשר היא נוכחת שחולצותיו של בנה הולמות את החבר החדש של נועה. אולם ההזיות גוברות על המציאות והיא סבורה שבנה הוא זה שפוקד את הבית ושברון הלב שלה גדל והולך. המחזה מסתיים בזיק של תקווה.האם מפנה את הגלעד הבלתי חוקי וגם מניחה לבתה לעבור לחדר החדש וייתכן שאולי תסתגל לרעיון שהחיים ממשיכים .

הבמאי איתי בלייברג ביים בהצלחה מחזה שאינו גולש לתחום האפל , הרווי דאבה. הוא מלהטט עם חבורת השחקנים הנפלאה ומעמיד בפני הקהל תמונה משפחתית אמנם עצובה אבל עם חיוך  ותקווה  ומשובת נעורים ועם משחק ראוי וטוב.

ליאת לני-פישמן בדמותה של מירב, אם המשפחה, מפגינה משחק נהדר ומצוין. היא מצליחה להיכנס לדמותה של אישה שחרב עליה עולמה ונאחזת בציפורניים, כדי לשמר את מה שנגזל ממנה: את רוחו של בנה היקר . ליאת מפגינה יכולת נהדרת גם בסצנה קורעת הלב שבו היא סבורה שדמותו של בנה נכנסת לדמותו של החבר של בתה.

עמי ויינברג כאבי המשפחה מגיש לנו משחק משובח ואמין. מצד אחד הוא מבין ללבה של בתו, שוקקת החיים, הוא משתדל ללכת בנועם ובזהירות עם אשתו, אך בשלב מסוים הוא זועק לעברה לצאת מן האפלה שבו היא שרויה וסצנה חזקה זו היא מוצלחת במיוחד.

הילה זהרור כנועה בת ה-17 היא שחקנית מצוינת, מגלמת את התפקיד באמינות ובכישרון רב, היא מגישה משחק מעולה , יוצרת אהדה רבה עם הדמות והסצנות שבהן היא מנסה להמשיך את חייה בתא המשפחתי המשונה הזה, הן נהדרות. הילה היא שחקנית אופי ממדרגה ראשונה, ואין ספק שהיא אחד הכישרונות הצעירים  הטובים והבולטים ביותר על במות התיאטרון .

גילוי נאות: אני מכיר את הילה כזמרת משובחת וכמוזיקאית יוצרת. כאן אנו רואים כי היא מיטיבה לגלם דמות דרמטית באורח מוצלח מאוד.

גלעד אבנת כחברה של נועה הוא שחקן משובח , הוא יוצר דמות אהודה וחביבה , משחקו קולח וזורם בצורה תרבותית ונפלאה. הוא מביא לנו משובת נעורים וטעם פיקנטי של משחק אמין.

איתי בלייברג ביים את ההצגה בכישרון רב. ההצגה קולחת ואין בה רגע דל. כל התמונות הן מוצלחות ומביאות תצלום נבון ואוהד של האירועים בבית המשפחה . איתי הוא שחקן, יוצר ובמאי.

המחזאית תמר בראון-אלקלס היא תסריטאית ויוצרת בהפקות טלוויזיה וקולנוע. המחזה "אבק" הוא מחזה ראשון של בראון-אלקלס לתיאטרון, איתו השתתפה ב"פותחים מסך" בתיאטרון בית ליסין בשנת 2006.

התפאורה שנספחת למחזה היא די דלילה וסמלית. ייתכן שאם היו משאבים נוספים יכולים היו לשפר את המעמדים ואת התמונות השונות. את חילופי האביזרים והתפאורה בין הסצנות מבצעים השחקנים עצמם. כנראה שיש בעיה גם עם תקציב לעובדי במה. הכתלים הם סדינים לבנים ולא מחיצות או קירות בנויים, כפי שאנו רגילים מהפקות מסחריות.

המוזיקה של איסר שולמן היא עגמומית ותואמת את רוח ההצגה, אבל אולי היה כדאי להפיח בה קצת רוח חיים .

זהו פרויקט של תיאטרון גבעתיים הנותן במה להפקות מקוריות ועל כך הוא ראוי לברכה רבה. לא תמיד אנו משבחים בצורה גורפת הצגות קטנות שאינן פסגת הדרמה התיאטרלית. דווקא ההצגה הזו, הקטנה והסולידית בהפקתה,  ראויה לכל מחמאה וגם לצפייה של חוגים נרחבים, מבני נוער ותלמידים וכמובן קהל בוגר. התוכן ראוי למחשבה ואפילו אם בסופו של דבר , מדובר בבידור לשמו, הרי שההפקה הזו ראויה לכך.