דמותה האניגמטית של רונית אלקבץ מלווה אותנו כבר קרוב ל-20 שנה. היא פרצה לתודעתנו ב-1989, בסרטו של דני וקסמן, "המיועד", שם שיחקה את מושא אהבתו החילונית של שולי רנד, שנקרע בסרט בין העולם החילוני לדתי (רנד, כידוע, חזר מאז בתשובה). פניה האקספרסיביים ואישיותה המוחצנת של אלקבץ כנראה שהרתיעו חלק מהבמאים בארץ, והתפקידים המועטים שקיבלה היו של נשים משולי החברה : משוגעת ב"שחור", או יצאנית מזדקנת ב"אור". מאמצע שנות ה-90 מבלה את זמנה אלקבץ את זמנה על קו פריז-תל אביב. היא חיה ועושה סרטים גם בישראל וגם בצרפת. מתחילת דרכה קיבלה אלקבץ ביקורות מצוינות על עבודתה, וגם הקהל (כמו הממסד) למד לקבל אותה על מוזרויותיה.

בשנים האחרונות היא הופיעה בתפקידים של נשים חזקות ועצמאיות - ב"חתונה מאוחרת" כמושא אהבתו הגרושה של זאזא (ליאור אשכנזי), ובשנה שעברה כדינה, מנהלת החנות היחידה בבית התקוה, העיירה הפיקטיבית שאליה נקלעו חברי תזמורת המשטרה המצרית ב"ביקור התזמורת". במקביל, פתחה אלקבץ, בשיתוף עם אחיה שלומי, בקריירת בימוי. ב-2004 יצא לאקרנים סרטם הראשון "ולקחת לך אישה" (סרט שגם תסריטו נכתב ע"י האלקבצים). הסרט סיפר את סיפורה של ויויאן, בת למשפחה ממוצא מרוקאי מרובת אחים, המבקשת להתגרש מבעלה, אבל כל אחיה מתגייסים לבטל את רוע הגזירה. הסרט התרכז בנושא דיכוי האשה במסורת המרוקאית, ולמרות שסבל בחלקים מסוימים מגודש רגשני מוגזם, הוא היווה בכורת בימוי מרשימה. כעת עולה לאקרנים "שבעה", סרטם השני של האלקבצים.

שני  דברים יש לומר לפני שנתחיל : "שבעה" הוא מעין סרט המשך ל"ולקחת לך אשה", ולמרות זאת, מי שלא צפה בסרט הראשון לא יחמיץ דבר מעלילת הסרט השני (למרות שהסרט הראשון הוא, כאמור, מומלץ לצפיה ללא כל קשר). ודבר שני, שם הסרט מרמז על תקופת האבל במסורת היהודית, ולמרות זאת, הסרט אינו "כבד", והוא מכיל רגעי צחוק רבים, לצד רגעים מרגשים, כמובן.

הסרט, שנפתח בהלוויה, מתרחש ב-1991, בתקופת מלחמת המפרץ. כבר סצינת הפתיחה מרמזת על הצפוי לנו : עומדת המשפחה המורחבת (מאוד) מעל הקבר הפתוח, וחדי העין יוכלו להבחין בצד הפריים באחת הדמויות מחזיקה בקופסה המכילה את מסיכת הגז המפורסמת. לאחר מכן נראות עוד כמה מסיכות שכאלו, ואז מגיעה האזעקה. התמונה הבאה היא של הלוויה שמתנהלת כאשר כל הדמויות לובשות מסיכות. כלומר, יש כאן ערבוב של צחוק ודמע. למעט סצינת הפתיחה, ניתן לומר בפירוש שהבעיה שממנה סבל סרטם הראשון נעלמה ואיננה, ועבודת הבימוי ב"שבעה" היא מאוזנת מכל הבחינות. אין כמעט נפילות אל עבר גודש רגשני מוגזם, והכל מדוד ומדויק. למרות שהסרט, מבחינה תסריטאית, כאילו יצוק אל תבנית ה"משפחה המורחבת מתכנסת לרגל אירוע והסודות נחשפים" שכמעט ונשחקה מרוב שימוש (לדוגמא : "החגיגה" הדני, שגרסה מעובדת ומתורגמת שלו מוצגת בימים אלו על בימות התיאטרון בארץ, או לחלופין, "לילסדה" של שמי זרחין), הסרט מעניין, מרגש ומצחיק לכל אורכו. הדבר מושג בעזרת בימוי מדויק, משחק מעולה של צוות שחקנים רחב, ביניהם : אלון אבוטבול, קרן מור, משה אבגי, חנה לאסלו, אלברט אילוז, חנה אזולאי-הספרי, יעל אבקסיס, רובי פורת שובל, אוולין הגואל, ורונית אלקבץ בעצמה, אם להזכיר רק חלק קטן, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, משחקים מצוין. ג'ואל אלקסיס, שערכה את הסרט, עשתה עבודה מופלאה באיזון העדין בין כל הדמויות בסרט כך שכל אחת מקבלת את הרגע שלה. יש את אוולין הגואל ורובי פורת שובל  כצמד רכלניות מצחיקות, כאשר פורת-שובל סיגלה לעצמה מעין צקצוק רב משמעות בלשון, והגואל מנסה להרשים את אחד האורחים במגושמות שכמובן לא צולחת. משה אבגי הוא בעל העסק המשפחתי הקורס שמנסה לפתור את הבעיות של כולם, ויעל אבקסיס היא אשתו של אחד האחים, שהיתה מאוהבת בעצם באח המנוח, ולא יודעת את נפשה מצער.

קרן מור היא האלמנה, שנכנסת לעימות עם חנה אזולאי הספרי, ומסתגרת בחדרה עד שיעבור זעם (וגורמת לסצינה בה כל השאר באים אל חדרה ומנסים לשכנע אותה לרדת חזרה למטה. סצינה, שאגב, מזכירה את מה שהאחים עשו לרונית אלקבץ בסרט הקודם, אלא שכאן גם אלקבץ בעצמה נמצאת בקבוצת הלחץ שמנסה לשכנע את האלמנה לעשות את מה שמקובל). ואלברט אילוז הוא האח הבכור, שמנסה לקחת לעצמו את תפקיד הבכור האחראי, ללא הצלחה יתרה. גם הצילום בסרט מצוין. בהחלטה חכמה, ירון שרף מצלם את הסרט עם מעט מאוד תנועות מצלמה, אבל הוא דוחס אל תוך הפריים הסטאטי כמות גדולה מאוד של אנשים. בהרבה רגעים של הסרט, התמונה מלאה בכ-15-20 אנשים, דבר המטעין מאוד רגשית את הסיטואציות. את המתח הזה מפרקים האלקבצים הרבה פעמים בצחוק או בדמע, ובכך יוצרים סרט עם מנעד רגשי גדול ואפקטיבי מאוד.

הסרט מסתיים בסצינה בה כל המשפחה צועדת בשבילי בית הקברות (עם תום השבעה, מן הסתם), כאשר גיטרה חשמלית מרעישה ברקע. סצינה זו גרמה לי לחשוב : הכל טוב ויפה, אבל מה הם רצו להגיד ? אם הסרט הראשון היה ממוקד סביב עניין דיכוי האישה, כאן טווח הנושאים רחב ולא ממוקד. דיכוי האישה נמצא גם כאן (הן במטבח, דואגות לאוכל ולהגשה), אבל קיימת גם קנאות רומנטית ועניינים עסקיים של גברים. זהו הצד החלש של שימוש בתבנית תסריטאית מוכנה ומשומשת.

ולמרות זאת, "שבעה" הוא סרט שעשוי בכשרון רב, מרשים מאוד, מצחיק ועצוב, מרגש ומאוד שווה צפייה.