נחום גוטמן שנולד לפני יותר ממאה שנה כתב את הסיפור "ביאטריצ'ה" ב-1942. כעת בית הספר לאמנויות הבמה-סמינר הקיבוצים מעלים את ההצגה שניתן לתאר אותה כמיזוג אמנותי המשלב בתוכו ציור, ספרות ובימת תיאטרון. מומלץ.
נחום גוטמן שנולד לפני יותר ממאה שנה (1898) היה ידוע יותר כצייר מאשר סופר ופסל אך הוא כתב הרבה ספרי ילדים. פעם הוא הגדיר את עצמו כסופר המצייר במילים. היה לו כושר להתבונן ולתאר דברים בפרטי פרטים. ספריו היו כולם מלאי אהבת החיים ודמיון.
את הסיפור ביאטריצ'ה כתב ב-1942 כאשר שמו המלא של הספר היה "ביאטריצ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו דורס". הוא זכה פרס ישראל ותואר יקיר תל אביב.
בית הספר לאמנויות הבמה-סמינר הקיבוצים מציג כעת הצגה שעיבד וביים שי פיטובסקי על פי הסיפור הזה. אין זו הצגה במתכונת ההצגות הרגילות שאנו רואים. זאת הצגה שהושפעה מהיות הסופר צייר. אפשר לומר שהיא מיזוג אמנותי המשלב בתוכו ציור, ספרות ובימת תיאטרון.
ההצגה בנויה תמונות תמונות והדגש הושם על המראה, על הויזואליות של ההצגה אם כי לא הוזנחו גם התמליל והעלילה. התוכן פשוט. גוטמן מחכה לתקן את שיני חמורו לפני נסיעתו לפריז. הוא שומע אזהרה לא להגיע לבית מסוים בפריז כי שם נוסעת רכבת והרעש בלתי נסבל. בהגיעו לפריז אינו יודע לאן לנסוע ובאין ברירה מגיע לכתובת הבית שזכר.בית זה נמצא בקירבת גן החיות. הוא מאמץ כלבה בשם ביאטריצ'ה וכאשר בגן החיות נולד גור אריה יתום הכלבה משמשת לו כאם ומינקת. כמובן שקם רעש גדול מסביב למקרה ואת זאת גוטמן מתאר בספרו.
הבמאי ששיתף את שחקניו בעיבוד ספרו של גוטמן מעביר אלינו את אהבתו לגוטמן את ההערכה הרבה שיש לו אליו ואת היכולת של גוטמן הן לספר מתוך ההתבוננות המקסימה שלו והן לצייר במילים את מה שראה. כזו ההצגה שביים בכשרון רב ובהמצאות אין ספור פיטובסקי.אנו חשים את הציורים, אנו מוקסמים משפע הרעיונות, הדקויות והתמונות הנהדרות היוצרים השחקנים והמתחלפות בתדירות של סרט נע. פיטובסקי הרחיב את הסיפור. הוסיף לו דמויות ומעמדים שאינם בספר וגרע דברים שלא נראו לו. התוצאה - הצגה שהיא פנינה, הצגה שהיא אלבום תמונות שפיטובסקי צייר לא במכחול אלא בשחקנים.
עזרו לו בכך זאב לוי שבנה תפאורה המבוססת על חוטים בצבע אדום וכחול הנמתכים בצורות שונות על הבמה והם בעצם הרצועות של הכלבה ,התלבושות המיוחדות הנהדרות שעיצבה קארין דויד(אם כי היתי מעדיף שיהו קצת יותר צבעוניות), התאורה הממוקדת של זיו וולושין שהבליט פנים,דמויות ומעמדים והמוסיקה הנפלאה של הילית רוזנטל שנכתבה בסגנון כאילו צרפתי-מקום ההתרחשות. אין אפשרות לא להזכיר את שרון גל האחראית על תנועת השחקנים על הבמה.תנועה זו נתנה חיים עליזים,גם גרוטסקיים להצגה והיא שותף מלא לתוצאה הסופית המוצלחת ביותר.
שלמי בן עטר הוא נחום גוטמן המספר את סיפורו. הוא שרמנטי, הוא בכל מקום, הוא מקדם ומוליך את העלילה.
שחר אור קמפל כמנהל גן החיות נפלא. תנועותיו מדודות גרוטסקיות במידה ומפגין כושר גופני לא פחות טוב.
אייל רדושיצקי הוא שומר גן החיות המעצב דמות מלאת הבנה לצרכי החיות, חמה ואוהבת.
עופר פיפר הנו גור האריה הרואה בכלבה אם ומגינה. הוא כמעט ואינו מוציא מילה מהפה אך נוכחותו מורגשת היטב.
לאה גלפנשטיין גם כן ללא מילים כובשת את אהבת גור האריה וכן את אהדת הקהל.
מאור זגורי צבעוני, רועש (נגן מצלתיים בתזמורת פריז) אנושי ונהדר הן בתנועותיו המגושמות והן במשחקו שובה הלב.
11 דמויות על הבמה. כל אחד מגלם דמות אחרת. כל דמות עם הסממנים האופיניים שלה. כל דמות גרוטסקית במידה מסוימת וכולם ביחד יוצרים חוויה תיאטרלית מיוחדת במינה המקרבת לנו מחדש את גוטמן הסופר והצייר שאולי נשכח או לא התגלה עדיין לדור הצעיר.
לראות או לא לראות: חוויה צבעונית,אסטטית, מלאת חן וענין. הצגה לא שיגרתית. מומלץ ביותר.