מס' צפיות - 1520
דירוג ממוצע -
עבודה ערבית
ללא כל קשר להתפתחויות עתידיות ביחסינו עם המדינות השכנות, האם יהיה זה מוגזם לצפות, כי תיפול החומה הלא פיזית בינינו, מצבו של המיעוט הגדול במדינתנו ישתפר והדור הבא של אזרחים הערבים יגדל בשוויון מלא, ירגיש הזדהות עם מדינתו/מדינתנו ויתרום לשגשוגה?
מאת: אברי שחם 17/07/08 (20:43)

בשנת 1903 הציעו השלטונות האנגליים לבנימין זאב הרצל להקים מושבה יהודית באוגנדה. הרוב בקונגרס הציוני דחה את ההצעה. אין טעם להרהר בכך כיצד היו מגיבים התושבים השחורים, לו תוכנית אוגנדה הייתה מתקבלת ומתחילה הגירה המונית של יהודים להבל ארץ זה ומה היה מצבנו היום, מדינת היהודים קמה בארץ ישראל וחובה עלינו להתמודד עם העובדה המדברת בעד עצמה: כ-20% מתושבי ישראל הם ערבים ואם תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יתממשו וחוגי הימין הקיצוני לא יצליחו לבצע טרנספר לערבים, בשנת 2030 כל אזרח רביעי בארץ ישתייך למיעוט זה.

 

אני מאוד מקווה, כי בעוד 22 שנים ישררו סוף-סוף יחסי שלום יציבים בינינו והפלסטינאים, הסורים, הלבנונים ויתר מדינות האזור והאיום האירני - יחד עם הליצן המכונה אחמדיג'אד - יחלוף כלא היה, אבל מעבר הסכסוך שיש לנו עם המדינות השכנות, שאילץ אותנו להתמודד עמן בשורה של מלחמות עקובות מדם, יש לנו קונפליקט חמור גם עם האוכלוסייה הערבית החיה בארץ, קונפליקט שהחל לפני כמאה השנים כשהיהודים החלו לשוב לארץ אבותיהם. שיאו התרחש ב-1948, במה שאנו מכנים מלחמת העצמאות והערבים "נכבה" (חורבן). בהחלט מקובל עליי, כי עבורם היה זה חורבן, אבל מאז עברו 60 שנים והגיע הזמן לשקם את ההריסות.  

 

היו בינינו תמימים, או כאלה שהעדיפו לטמון את ראשם בחול, שהשלו את עצמם, כי אנו בדרך לפיוס, אך המהומות שהתחוללו באוקטובר 2000 בשורה של יישובים ערביים ונסתיימו בהריגת 13 אזרחים ערבים, זעזעו את הציבור היהודי והאירו את יחסינו עם המיעוט הערבי באור חדש. יכולה להישאל השאלה: מה הייתה ההתפתחות בקרב האזרחים הערבים השלווים לכאורה שהובילה להפגנות אלימות ולהפרה חמורה כל-כך של הסדר הציבורי? נראה, כי הגורם העיקרי להתרחשויות האסוניות באוקטובר 2000 נעוץ בהתנהלותן של רשויות השלטון כלפי המגזר הערבי, מאז הקמת המדינה. בואו ונעיין יחד בלקט מהעיתונות על מצבו של המיעוט הערבי כיום:

 

* העובדה, כי 15 מתוך 64 רשויות מקומיות ערביות פוזרו על ידי שרי הפנים ותחתן מונו ועדות קרואות בראשות אזרחים יהודים בעלי רקע ביטחוני, או זיקה פוליטית לשרים הממנים, משיבה לתודעה הקולקטיווית הערבית את התקופה החשוכה של הממשל הצבאי. הרשויות המקומיות נקלעו למצב כלכלי רעוע ולגירעונות תקציביים בשל כך שמוסדות המדינה נוקטות בהעדפה גורפת לטובת המגזר היהודי בחלוקת משאבים החומריים, מגבילות את פיתוח היישוב הערבי ויוצרות על ידי כך חסר משמעותי במקורות ההכנסה העצמית שלו. משרד הפנים מתנה העברת כספים בעמידה בשיעור בלתי ריאלי של גביית מסים, שרוב התושבים אינם יכולים לעמוד בו. כתוצאה מכך הרשויות אינן מסוגלות לספק שירותים אלמנטאריים ואפילו לשלם משכורות לעובדיהן.

 

האבטלה הקשה במגזר הערבי היא תוצר של הזנחה וקיפוח מתמשכים. כשכל המשק הישראלי נמצא בצמיחה, מתגאה בהשקעות ובפיתוח, חמישית  מהאוכלוסייה נותרת באופן קבוע מחוץ לחגיגה. ביישובים הערביים כמעט שלא מוקמים אזורי תעשייה ותקציבי ההשקעות מדלגים על יוזמות ליצירת מקומות עבודה לאוכלוסייה הערבית.

 

* היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז החליט, כי לא יוגשו כתבי אישום נגד השוטרים שהיו מעורבים בהרג 13 האזרחים הערבים במהומות אוקטובר 2000 ותיקי החקירה ייסגרו. אומנם היו קשיים בביסוס האחריות הפלילית של המעורבים באירועים אלה, בשל חלוף השנים מאז התקריות, העובדה שהפגיעות נעשו במצב חירום ולא ניתן היה לבצע פעולות חקירה בזמן אמת וגם עקב כך, כי משפחותיהם של ההרוגים סירבו להסכים לנתיחה לאחר המוות, אבל עדיין נודף ריח רע מהחלטת היועץ המשפטי. לדעתי, לא ניתנה תשובה מספקת גם לשאלה מה הוביל את המדינה לנקוט באמצעי המרחיק לכת ביותר נגד אזרחים מפגינים: ירי באש חיה?

 

* ציטוטים אחדים ממאמרו של התעשיין הוותיק, דב לאוטמן, שהתפרסם ב- the marker: "אי-השוויון בהעסקת ערבים אזרחי המדינה בעולם העסקים הפרטי - ובמיוחד האקדמאים שבהם - זועק לשמיים. מחקר של מכון ון-ליר מצא, כי סיכוייו של אקדמאי ערבי לעסוק במשלח-יד המתאים לרמת השכלתו נמוכים פי חמישה מסיכוייו של אקדמאי יהודי בעל מאפיינים זהים.

 

 

 

כבר כעת יותר מ-15 אלף אקדמאים ערבים אינם מועסקים במשרה ההולמת את השכלתם. האפליה קיימת גם בעצם הקבלה לתעסוקה הולמת וגם בשכר. פער המשכורות במשרות דומות בין אקדמאים ערבים ליהודים הוא כ-30% לרעת הערבים. ניתן להכביר בנתונים ובסטטיסטיקות, אך התמונה ברורה: אי-שוויון חמור, מיותר ובלתי הוגן.

 

אי-שוויון זה הוא האיום האסטרטגי האמיתי עלינו כחברה. זו הסיבה לכך שוועדת אור קבעה ב-2003, כי המדינה חייבת לפעול בהקדם ובאופן נחרץ להשגת שוויון מלא לאזרחי המדינה הערבים. הוועדה השתכנעה מעל לכל ספק שהאפליה, הקיפוח והמצוקה המתמשכים, מהווים קרקע פורייה לתהליכי הסלמה במגזר הערבי.

 

ואולם, גם בהסתכלות עסקית גרידא, הכלכלה הישראלית מפסידה הרבה מועמדים מוכשרים וראויים, היכולים לתרום מכישוריהם לפיתוח עסקים חדשניים, רב-תרבותיים."

 

* בשנת 2006 הציבה הממשלה לעצמה יעד, לפיו בשירות המדינה יועסקו לפחות 8% עובדים ערבים. בפועל, לא רק שאחוז זה לא הושג, אבל הייתה אפילו ירידה במספר הערבים והדרוזים שהתקבלו לשירות המדינה.

 

* דו"ח הרווחה של בנק ישראל קבע, כי שיעורי העוני בקרב שתי האוכלוסיות הנחשלות בישראל, החרדית והערבית עלו ב-2007. עם זאת, במגזר החרדי חלה תפנית. למרות הצמצום החד בקצבאות הביטוח הלאומי, סיכויו של יהודי חרדי להיכלל בקבוצת העניים ירד באופן משמעותי. הסיבה: כניסת החרדים לשוק העבודה, מגמה שחוזקה באמצעות תוכניות תעסוקה מיוחדות לאוכלוסיה זו.   

 

בניגוד להתפתחויות אצל החרדים, סיכוייהם של ערביי ישראל להיות עניים המשיכו לעלות. הקיצוץ בקצבאות אמנם דחף לעלייה מסוימת בשיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה, אבל רק 22.4% מהן מועסקות, לעומת 70.6% מהנשים היהודיות. מבין אלו שחיפשו עבודה ולא מצאו, למעלה מ-56 אלף הן ברמת השכלה של בגרות ואילך, הכוללת גם כ-16 אלף נשים ברמת השכלה על-תיכונית ואקדמאית.

 

נתוני משרד התמ"ת מציירים תמונה עגומה גם בנוגע לאותן הנשים שכבר מצאו עבודה. פער השכר בין השכירות הערביות לבין היהודיות עמד על 47%.

 

מדיניות הממשלה תורמת במידה רבה להשתתפות הנמוכה בכוח העבודה ולעוני העמוק במגזר הערבי. שני הענפים בהן עבדו נשים ערביות רבות - סיעוד וחקלאות - נסגרו בפניהן כשהוחלט להביא כוח אדם זול מהפיליפינים ומתאילנד - פועלים זרים חסרי זכויות, המועסקים בשכר של 13 שקל בשעה, בעוד נשים ערביות זכאיות לשכר של כ-20 שקל.

 

* לפני עשור בלבד, "רק" 36% מאזרחי ישראל הערבים חיו מתחת לקו העוני. היום מגיע שיעורם ל-56%. נתוני הביטוח הלאומי מלמדים, כי כשליש מהעניים בישראל הם ילדים, אבל ממדי העוני בקרב ילדים ערבים חמורים הרבה יותר. בדרום הארץ 78% מהילדים הבדווים עניים ובצפון 63% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. על כן, מעבר לסיוע שחייב להינתן להוריהם במציאת עבודה ובהגדלת הכנסתם מעבודה באמצעות שכר מינימום, או מס הכנסה שלילי, יש לתמוך גם בילדים עצמם ולהעניק להם את צורכי הבריאות, המזון והחינוך באמצעות הנהגת מעונות יום מסובסדים, יום לימודים ארוך בתוספת ארוחה חמה הניתנת במסגרת בית הספר וסיוע בטיפול הבריאותי.

 

* נוסעים ערבים רבים מתלוננים על בדיקות ביטחוניות משפילות בנתב"ג. לטענתם, ערבים נבדקים בדיקות מקיפות יותר מאשר נוסעים אחרים, רק מעצם היותם ערבים ולא עקב היותם חשודים בפעילות עוינת כלשהי. אצל מי שעובר חוויה כזאת, נוצרת תחושה קשה, במקום הרגשה של שוויון ושילוב, חשד ליחס מפלה שמאחוריו מניעים גזעניים.

 

* מנתונים שאסף המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי עולה, כי רק 2% מאנשי הפיתוח בתעשיית היי-טק הם ערבים. זאת, בשעה שקרוב לרבע מאוכלוסיית ישראל וכ-10% מבוגרי החוגים להנדסה באוניברסיטאות, הם ערבים. הסמנכ"ל למשאבי אנוש של חברת hp, עדי בילדנר, אמר כי "בחברה הישראלית עדיין קיים חשש מהאחר ומהשונה ובעיקר מערבים. בשל דעות קדומות שנובעות מהקונפליקט, גם מראיין יהודי שאינו גזען, עלול לפסול מועמד ערבי מסיבות שאינו מודע להן. יש חברות בהן משתמשים בתירוץ הביטחוני: 'אנחנו עובדים עם מערכת הביטחון, אנחנו עובדים עם מוצרי אבטחה.' זה כמובן אבסורד: מנהל היי-טק מניח את חייו בידי רופא ערבי, אבל מפחד לשים את התוכנה שלו בידי מהנדס ערבי!"

 

משפט הסיום הנ"ל מתייחס לשטח היחידי בו האזרחים הערבים זכו לשוויון  מלא ולא בחסד, אלא בזכות. ציטוט נוסף ממאמרו הנ"ל של דב לאוטמן: "הצלחת האזרחים הערבים המועסקים בעולם הרפואה הישראלי - כ-10% מן הרופאים וכ-20% מן הרוקחים והאחיות - מדברת בעד עצמה, ומהווה הוכחה מוחצת לצורך ולסיכוי לשנות את המצב בעולם העסקים הישראלי."

 

כאשר אימי ז"ל אושפזה בבי"ח, הופתעתי מכך, כי מנהל המחלקה היה רופא ערבי. אוכל רק לשבח את יחסו החם וצורת טיפולו באימי. מאוחר יותר היא הועברה לבית אבות סעודי וגם שם טופלה בידי אחות ערבית נפלאה ומסורה. גם לי אישית יצא כבר להתוודע לאחות ערביה שהייתה ממש בחורה לעניין ואני סמוך בטוח, כי כל אזרח אשר, לא עלינו, חייב להיכנס לבי"ח, יכול לדווח על התנסויות דומות. במקצועות הרפואה ושירותים סעודיים לפחות, הנוכחות הערבית בהחלט מורגשת ותורמת לרמה גבוהה של הטיפול.

 

לפני כשנה נבחר ד"ר מסעד ברהום, מקודם מנהל בית החולים האיטלקי בנצרת, לתפקיד מנהל בית החולים נהרייה. מינויו של ד"ר ברהום, ערבי נוצרי תושב שפרעם, נחשב לתקדים במינויים בשירות הציבורי: הוא הרופא הערבי הראשון שמונה לתפקיד מנהל בית חולים ממשלתי, או בית חולים של קופת חולים.

 

לאחרונה שמעתי ברדיו על כניסתו של סגן השר ח"כ מתן וילנאי לבי"ח לניתוח כלשהו. התפלאתי לשמוע, כי אחד הרופאים המנתחים הוא ערבי. אינני מרמז בכך שמשהו כאן אינו כשורה, להיפך, אבל נטייתם של יהודים רבים לזהות את האזרחים הערבים בישראל עם שאר הערבים במזרח התיכון, אשר נתפסים כולם כאויבים ללא אבחנה (שלא לדבר על גילויים קיצוניים המתבטאים בקריאות "מוות לערבים" ואמירות מזלזלות בנוסח "עבודה ערבית") עומדת בסתירה עם כך שאנו מפקידים ללא כל חשש את בריאותנו וחיינו בידיהם האמונות של אנשי רפואה ערביים.

 

ללא כל קשר להתפתחויות עתידיות ביחסינו עם המדינות השכנות, האם יהיה זה מוגזם לצפות, כי תיפול החומה הלא פיזית בינינו, מצבו של המיעוט הגדול במדינתנו ישתפר והדור הבא של אזרחים הערבים יגדל בשוויון מלא, ירגיש הזדהות עם מדינתו/מדינתנו ויתרום לשגשוגה?

 

עזוב אותי מפוליטיקה, זה יהווה תרומה חשובה לבריאותנו הכלכלית, הנפשית וכמובן הגופנית. 

 

אחרית דבר: לרגל הבר מצווה של נכדנו הראשון, תומר, בקרה בשבוע שעבר משפחתנו בירושלים והודרכה על ידי הנכד במנהרות הכותל. זהו סיור מרשים ביותר, אתה מרגיש את דופק ההיסטוריה היהודית ואת זכותנו על הארץ הזאת

http://www.tourwise.co.il/virtualtours/?tour=512_he

עם זאת, הפריע לי דבר אחד: היציאה מהמנהרות היא ברובע המוסלמי, בוויה דולורוזה ובגלל המצב הביטחוני, חוזרות הקבוצות אל רחבת הכותל בליווי מאבטחים. בעינינו זה היה מעצבן, משפיל, מדכא, עצוב, לצעוד ברחובות ההומים של השוק, כאשר גבר חמוש צועד בראש הקבוצה ואחר בסופה. התחושה הייתה של מתיחות באוויר ונדמה היה, כי לפחות חלק מהתושבים שישבו בפתחי חנויותיהם, לא הסתכלו בנו בידידות רבה ואולי אף סיננו קללה, או שתיים.

הרהרתי בדבר.

 

 הם מסתובבים אצלנו בכל מקום, ברחובות העיר, בקניונים, באוניברסיטאות ואינם זקוקים למאבטחים צמודים, איש אינו פוגע בהם. האם נוכל להגיע אי-פעם להבנה, ליחסים תקינים עם בני העם הפלשתינאי החיים בארצנו? ואל תגידו לי בבקשה, כי בערבי אי-אפשר לבטוח! זה ייקח אולי דורות, אבל כדרך שכיום שוררים יחסי שלום בין הצרפתים והגרמנים, גם היהודים והפלשתינאים יחיו זה לצד זה באחווה, לתועלתם של שני העמים.

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר