ישירות ופתיחות הנם מהמאפיינים את קובץ סיפוריה הקצרים של המחברת אורה עשהאל. כשם הספר "פיסות אישה"  כן מורכב הקובץ מתמונות שונות  מחיי נשים שכולן לבסוף מתחברות כאותה האחת, שהיא המספרת, הפונה כאן לרובדי חייה, ומתחקה אחר התפניות בתקופות השונות. מופיעה כאן לפנינו ילדת החוץ מהקיבוץ,  הרעיה הצעירה במיטתה עם בעלה,  האם לנערה המתבגרת. הנה היא בארץ, הנה היא בארץ ישראל המהווה את הרקע הגיאוגרפי לרוב הסיפורים, אם בתל אביב, בנופי הקיבוץ, בראש פינה או בצפת. והנה היא בטיוליה בטורקיה,בברלין ובהודו.

זוהי  ספרות נשים, שכאמור מהווה מעין אוטוביוגרפיה המוסווית היטב. סיפוריה של אורה עשהאל מזכירים את שירתה של רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה," שכן הם מביאים אותנו להבנה שהמשמעות האמיתית ביצירה הכתובה, אינה מה שאנו כותבים מעולם דמיון רחוק, אלא מה שאנו יודעים לספר על עצמנו - מה שבעצמנו חווינו,  רק בכך נוצרת  ספרות אמת.

כדרכם של סופרים, הכותבים מניסיון חייהם וחוויותיהם, אם בגוף ראשון או שלישי - המשמש ככלי להסוואה מעטה,  מלבישה אורה עשהאל את גיבורותיה במקצועות שונים,  בשמות שונים,  אולי גם בתנאי חיים שונים, דבר המתבקש בתארה את גיבורותיה בסביבות שונות ובתקופות שונות של חייהן. תמונות שונות מחייה משפיעות עליה לתיאור מצבים שהנם לעתים על גבול האימה.  הישיר והבוטה המבקש לשקף ולהציג את המציאות על כל פרטיה ורבדיה מוסר את מקומו למדומיין והמוסווה, לאימה הסוריאליסטית. וכבר בסיפור הראשון "סימנים אדומים" אנו פוגשים את האישה שכאילו כל עולמה מוכתם בדם:  עט ממנו נוזל הדיו האדומה מסווה בסיפור את הצבע האדום המופיע על שוקיה ובגדיה. בסיפור אחר, לאחר צירי לידה כואבים,  היא יולדת מחשב פנטיום. המחברת מגשימה את דמיונותיה ומשווה להם פני מציאות.  צירי הלידה מבשרים את הולדתו של הסיפור שהיא כותבת זה עתה.

בסיפור אחר  הולכת הגיבורה לאיבוד - חלום פרוידיאני ידוע ששימש חומר לסופרים רבים- העיכוב, חוסר המוצא, אבדן הדרך והרגשות המתלווים אליהם כבדידות וחוסר הישע ואותם 'עוזרים' שונים שצצים יש מאין והסומך עליהם הריהו כסומך על קנה רצוץ  -  מקור כל אלה אולי באבדן ההורים או הפחד מפני אבדן ההורים.    

החלום הוא מולדת הסוריאליסטי  ואכן כמה מסיפורי הספר מהלכים על גבול החלום. תיאור המציאות מוסר את מקומו לתיאורי זוועה מעולם החלום המציג גופות מבותרות , תּוֹלָדוֹת של מעין דמיון פרוע שלא מהעולם הזה כערך נגדי לתיאורי המציאות המתבססים על יכולת ראייה והבחנה מדוקדקים, המופיעים לא אחת על גבול הטריביאלי.  

המיוחד בספרה של אורה עשהאל הוא בכך שהעולם השפוי מתהפך והופך לעולם  סיוטים, כואב, אף מחריד. הדמיון מצייר לפניה קטעי רצח בדם קר, ללא שיתוף רגשי, בלא קול וזעקה, מתוך הרחקה. הַגֵּו מבותר לפיסותיו - הוא כאילו לפני עיני הקורא, שאין לו דרך אלא להפנות  את מבטו מהזוועה. ככלל- שולטת בספר גופניות רבה וקיים תיאור פעולות הגוף כהווייתן, וזאת ללא כחל וסרק, בישירות, כהבאתן. מתוארים כאבי בטן, הנדמים כהריון, כצירי לידה של אישה צעירה. יש תיאורי השינויים החלים בתוך גופן של הנשים הגיבורות - תיאור הזדקנות, הוספת שערות הכסף, התקמטות העור. מופיעים גם תיאורים הקשורים  בחיצוניותן של הנשים. הסופרת מתארת חנויות בוטיק נסתרות בנבכי ערים זרות, ותלבושות נשים למיניהן על צבעיהן.  אחד הסיפורים אף נקרא על שם אחד הלבנים שהבת לובשת. הסיפור סובב סביב  תחתונים ירוקים שאבדו במקום עדין, והם מעידים על חיי נערות מתבגרות, המחליפות את בני זוגן, אצלם התחתונים הולכים לאיבוד...

לשון הסיפורים קלילה בדרך כלל אך סיפור זה כתוב  בשפת עגה, סלנג, של ארץ ישראל הצעירה.

גישה אחרת לחיי אישה הוא ליד אִישָׁהּ,  כרעיה ואם. אם כי אין הסיפורים עוסקים ישירות במכמני הפמיניזם, הוא מובלט בסיפור העוסק במצב האישה במשפחה (עמ' 12), מול בעלה הרואה בה קטינה, כמעין צעצוע, במובן מסוים נחותה לו, משנית לו, שהרי הוא העיקר.  במובן זה הסיפור מהווה גם דין וחשבון על מצב האישה בעולם, בו הגברים הם אנכיים, אגוצנטריים, שתלטנים, מתנשאים, מוגבלים וצרי אופקים המשתמשים באישה רק למילוי צרכיהם הפיסיים  ונושאים עיניהם אל האישה הצייתנית, הנכנעת לרצונותיהם.

בסיפור מובחנת שאיפה להשתחרר מהגברים רוחנית, להיות אישה עצמאית. במה תתבטא עצמאותה? האישה מבקשת  לה פינה משלה, פינה נפרדת בה אין עין הבעל שלטת, כדי שהיא תוכל לבנות את עולמה הרוחני, שתוכל ליצור ולהגשים את עולם חלומותיה, פינה בה תוכל להקדיש את  חייה להגשמת עצמיותה הנפרדת.

עיסוקו של הספר במצב האישה מתברר גם לפי חומרי הקריאה המפורטים בסיפור של הגיבורה. היא קוראת בעיקר ספרות נשים, בהדגשה על קיום ספרות כזו ועל מקום האישה בספרות העברית הצעירה וזאת להאדרת האמונים, הלויאליות, שהינה כמעט בלעדית, שרוחשת המספרת לספרות הנכתבת על, או בידי נשים. אגב, הגיבורה, ליד לאה איני נעמי רגן  ואחרות,  קוראת גם את נפ"ש, היא נחמה פוחצ'בסקי, מחלוצות ספרות הנשים של היישוב העברי בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה, ואולי מהסיבה שהיא גם אם  סבה של המחברת. 

סיפורי אורה עשהאל מתרחשים, ברובם, כאמור, בארץ ישראל, כאן ועכשיו. בסיפורים משתקפים פני החברה הישראלית המודרנית. זו אינה חברת חלוצים כובשי השממה, חלוצים  אפורים כשק בבגדי חאקי ותכלת. אנו חווים תוך כדי הקריאה עולם מודרני, בו מככבים המחשבים   שהם מאמצעי התקשורת העכשווית.

המחשב מוצג כמי שממלא תפקידים מרובים בחיי האנושות. בסיפורה של אורה עשהאל הוא מסוגל לחשב אפילו את תאריך הלידה הקרב. האדם המודרני הופך תלוי-מחשב,  אמצעי המנחה אותו בדרך חייו, יועץ לו בענייני נישואין ובריאות,  מחזקו בצערו  והוא איתו בשעת אבלו. הוא מהווה לו שעשוע, בילוי, וגורם לו שמחה וצער. האדם  חי עם מחשבו יותר מאשר עם בני משפחתו, עם אשתו וילדיו. אדרבא, המחשב הופך להיות בנו - כבסיפור שהזכרנו בו הגיבורה יולדת מחשב. בלי המחשב אין לה קיום שהרי כשהמחשב איננו מוצא את הגיבורה בקרביו, היא אינה קיימת.

אחת מהטכניקות של סיפורי עוועים אלה, המצטיינים בסוריאליזם מובהק, היא הגשמת מטפורה. הסיפור "תיקנים" מבוסס על  ההערכה שהגיבור-הצייר מצליח ליצור תמונות חיות.  אי לכך  הוא מצייר תיקן היולד עוד אלפים כמוהו - הרי הוא חי.  הם מטפסים  בכל מקום בדירתו  ומשתלטים על חייו.

לא נוכל להתייחד ברשימה זו עם כל סיפור וסיפור - קצר המצע מלהשתרע והקורא יקרא ויתרשם. לשון הסיפורים היא חדה וחלקה, ישירה, מתארת את המציאות בהתאם לנתוניה,  ללא כחל וסרק. היא  אינה טעונה   באזכורים לשוניים קדמונים ובמהמורות, אינה מעוררת אסוציאציות לספרות  הישראלית מהעבר.  בקיצור, זו אינה לשון עמוסה, אלא קלילה ועכשווית. וכבר הוזכר השימוש בסלנג צברים. "הוא היה בענין של לטייל": "גם כן טיפוס": "ואולי...מה אני יודעת". קנינו " בכלום של כסף ממש" (עמ' 34) ואורחי ביטוי צעירים כמובאים לעיל.

עם כל הישירות והבוטות, ועם חשיפת סודות חייה וגופה של האישה, זהו ספר קריא מאוד הכתוב בשפה נעימה וקלה לקליטה. המתרחש בספר - למרות האלמנט הסוריאליסטי המובחן כל כך - מתרחש על פני האדמה ולא בשמים. אין בספר  עיסוק בהישארות הנפש או בגורלה אחר - המוות. הכול קורה ומתרחש כאן ועכשיו.

פיסות אישה - אורה עשהאל (גוונים, 2008)